נזכור את כולם
בוגרי ובוגרות שבט דן
תושבי ותושבות השכונה
המידע המוצג מתוך מאגרי השבט, במידה וישנה טעות או יש צורך בעדכון נא לפנות למרכזי השבט
סגן
ירמיהו פינקוס ז''ל
בן חמודה ואליעזר, נולד ביום ח' בתשרי תשכ"ג(6.10.1962) בתל-אביב. ירמיהו, או ירמי כפי שקראוהו בחיבה חבריו הרבים, החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "יבנה", והמשיך בחטיבת-הביניים בבית-הספר "תיכון חדש". הוא סיים את חוק לימודיו במגמה הביולוגית של בית-הספר התיכון העירוני י"ד - כולם בתל-אביב. בתקופת לימודיו היה ירמיהו חבר ב"תנועת הצופים" והצטרף לגרעין הנח"ל "קוטב".
ירמיהו גויס לצה"ל במחצית יולי 1980, והתנדב עם הגרעין לנח"ל. לאחר הטירונות הוא עבר בהצלחה קורס מ"כים חי"ר, הועלה לדרגת סמל ואז החליט לצאת לקורס קצינים. בהיותו צוער פרצה מלחמת שלום הגליל, וירמיהו עלה ללבנון ומילא תפקיד של מפקד מחלקה בקו. לאחר שסיים בהצלחה את קורס הקצינים, הוא עבר קורס חבלה.
בים כ' בטבת תשמ"ג (5.1.1983), נפל סגן-משנה ירמיהו בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול.
לאחר נופלו, הוא הועלה לדרגת סגן.
ירמיהו השאיר אחריו הורים ואחות.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "ירמי היה מסוג הקצינים שקל מאוד היה להבחין ולזהות את האדם שמאחורי המדים, הדרגות והתפקיד. אופיו הנוח ועליצותו, שביטאה שמחת חיים ואמונה בזולת, האפילה על כל הנוקשות והשגרתיות הכרוכים בחיי צבא ובניהול יחידה. הוא גרם לאנשים לעשות את הדברים, שלא מתוך כורח הפקודות וההוראות היבשות, אלא מתוך רצון לעשות הדברים למען ירמי - כדי לקבל ממנו חיוך, עידוד וטפיחה על השכם".
סמל
נטלי הירש ז''ל
בת טליה ועמנואל. נולדה ביום ה' באייר תשל"ה(15.4.1975) בתל אביב, אחות לרונית וענת. נטלי למדה תחילה בבית-הספר היסודי ברמת החייל, המשיכה, מכיתה ה' עד ט', בבית-הספר לאמנויות בתל אביב במגמה למוסיקה והשלימה את לימודיה בתיכון עירוני ד' בתל אביב. כבר מילדות בלטה בנטיותיה האומנותיות, למדה בלט ונגינה בפסנתר.
בכיתה ד' הצטרפה לתנועת הצופים, לשבט "דן", והיתה מעורבת ופעילה כחניכה, ועוד יותר, כמדריכה וכראש גדוד. בפעילות התנועתית באו לידי ביטוי האינטליגנציה והמוטיבציה הגבוהות שלה, היכולת החינוכית המרשימה, הרגישות לזולת, כושר המנהיגות והרצון להשפיע ולכוון.
כתב אילן דותן, שהדריך יחד איתה: "היא ידעה מהי מידת ההשקעה הדרושה למשימת ההדרכה. מחד גיסא, לא ויתרה על אף אחד מעיסוקיה, אך מאידך גיסא, מעולם לא הגיעה ללא מערך, חצי שעה לפני מועד פתיחת הפעולה... נטלי הדריכה קבוצת בנים 'מתנדנדים' שלא היו בטוחים שהצופים הוא מקומם הטבעי, ובמהלך השנה היא הצליחה לאגד גרעין קבוע של חניכים, שאפילו הסכימו ללבוש את מדי החקי לפעולות". ליאת בקשי, חברה להדרכה, כתבה: "לנטלי היו תכונות שלא פגשתי עוד. היתה לה שמחת חיים ואמונה שהכל אפשרי. מחניכה שקטה וביישנית הפכה לגיבורה, לדמות להערצה, מלאת ביטחון, היא היתה מסוגלת לשכנע כל אחד, אפילו מבוגר ממנה. היא הצליחה להשריש במדריכים ובחניכים אמונה שאפשר לשנות דברים ואמונה בערכים. נטלי היתה גם זאת, שעברה כל מכשול בספארי. זאת שעלתה על הסנדה הכי גבוהה במחנה הקיץ. זאת שידעה את כל סוגי המקרמה. זאת שנשארה ערה כל הלילה, לשיר עם הגיטרה של אחד החבר'ה. זאת שהלכה מכות עם כל הבנים". חברים מספרים כי היתה אוהבת אדם, חובבת טיולים, מעורבת פוליטית וחברתית, מתעניינת בספרות ובאמנות, צמחונית מתוך אידיאולוגיה.
בכיתה י"א נסעה נטלי במשלחת נוער לפולין, ואת החוויה הקשה והמסקנות הנחרצות מהביקור במחנות ההשמדה, העלתה בכתב ביומנה. בין היתר כתבה: "פתאום אני קולטת שאני חייבת לתת לצבא כמה שאני יכולה. פתאום כל כך חשוב לי שלפחות הקרובים לי לא יהיו ג'ובניקים, ולא בגלל ה'סטייל', אלא בגלל שבלי המדינה הזאת אין ליהודים חיים. זהו מקומנו תמיד".
לפני גיוסה עברה נטלי קורס קדם-צבאי לבוגרות י"ב, ולאחר הגיוס, בינואר 1994, יצאה לשרת כמש"קית חינוך וידיעת הארץ, תחילה בחרמ"ש "אלון" ובפלס"ר ואחר כך, בשלושת החודשים האחרונים לחייה, במתקן "אדם". כדרכה, מילאה את התפקיד במסירות ובהתלהבות, והיתה אהובה על כל חבריה ומפקדיה. מפקד גדוד "אדם", סגן- אלוף יוסף, כתב להוריה: "על פי חוות דעת מפקדים וחיילים יכול אני להעיד כי ראויה היא לכל ההערכות המתבקשות מאישיותה המרשימה. הדוגמה האישית, גילוי יכולת ההדרכה, הירידה לפרטים עם חשיבה מקורית ויוזמה,... כל אלה ועוד, תוך יצירת אווירה נפלאה וחיובית סביבה, במסירות ובאיכפתיות, רק מחדדים את העוצמה האדירה שהיתה בנטלי".
במהלך שירותה הצבאי מצאה זמן ללמוד קורס בפילוסופיה, במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, וסיימה אותו בהצלחה רבה. נטלי שקלה אפשרות לחזור לתנועת הצופים אחרי השחרור, ולשמש בה כרכזת הדרכה.
נטלי נהרגה בתאונת דרכים, ביום י"א בתמוז תשנ"ה (9.7.1995). בת עשרים היתה בנופלה. השאירה אחריה הורים ושתי אחיות. נטלי הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.
לאחר מותה, אספו וריכזו חניכיה וחבריה לתנועה צרור רעיונות ותוכניות לפעולות ולמסיבות, שהגתה והעלתה על הכתב, והוציאו אותם בחוברת מהודרת, כצידה לדרך למדריכים הצעירים, וכזיכרון ומזכרת ממדריכה אהובה ונערצת.
סגן
רועי קלר ז"ל
בן רחל ועמוס. נולד ביום כ"א באייר תשל"ח(28.5.1978) בתל-אביב. אח לעדי, מתן ומאור. גדל בשיכון דן. למד בתל-אביב, בבית הספר היסודי "ישגב" ובבית הספר התיכון "עירוני י"ד" - במגמה ראלית.
עוד בהיותו צעיר לימים ניכר ברועי כי הוא שונה ומיוחד. מגיל ארבע בנה בלגו ולימד עצמו חשבון - כפל וחילוק. בגיל חמש לא היה מי שינצח אותו בשחמט, ולכן פנה לשחק נגד המחשב - אך ניצח גם אותו. שעות היה יושב ומשחק יד ימין נגד יד שמאל, וכשהיה נשאל "רועי, איך אתה לא מרמה?" היה מרים גבה ואומר "זה אסור - וגם לא חכם." כזה היה - חכם, ישר ואציל נפש.
מאז ומעולם ידע רועי מה הוא רוצה והיה משיג את מבוקשו בשקט ובחיוך. הוריו נותרו משתאים לנוכח יכולת ההשפעה שלו עליהם, יכולת שהניעה אותם לעשות כרצונו ואף הסיטה אותם מעקרונות החיים שהנחו אותם. בכל מקום שרועי היה בו, החוקים "התכופפו" אליו וזאת בלי רעש, בלי אלימות, בלי מרידות אלא בחיוך, בהיגיון, ובשכנוע פנימי עמוק בצדקת דרכו.
לא בכדי היה שמו הנרדף של רועי "הנסיך". הייתה לו נוכחות בולטת באורח יוצא דופן והוא הקרין סמכותיות שקטה. יכולתו להבין, לייעץ, להקשיב, לעודד ולהזכיר את הפרופורציות הנכונות של הדברים הביאו אחרים לידי רצון עז לחלוק עמו את הסודות הכמוסים ביותר.
רועי היה חבר אמיתי, והשכיל לתמרן בין החברים הרבים שסבבו אותו ולהקדיש זמן לכל אחד ואחד מהם. היה זה תמיד זמן איכות, זמן של השקעה והתמסרות מוחלטת. את חבריו בחר על פי אמות המידה שלו, ולא על פי המקובל. הוא חיפש את העומק, את החוכמה, והעדיף את הפנימיות על פני החיצוניות.
רועי ניחן בשקט נפשי ובביטחון פנימי נדיר. פעמים רבות העדיף להישאר בבית, לקרוא, לעסוק בדברים שאהב, וביכר זאת על פני יציאה עם החברים. כך נהג מתוך שלמות פנימית, ובשלווה גמורה. הוא היה צנוע והסתפק במועט: הסתדר עם מה שיש, ולא הזדקק לדברים חומריים. כסף היו ההורים צריכים לדחוף לידיו בכוח.
תחביביו העיקריים של רועי היו כדורסל וצלילה. הוא שיחק בתפקיד רכז בקבוצות הכדורסל של "הפועל תל-אביב" ו"הפועל גבעתיים". אהב מאוד גם טניס, והיטיב לחבוט בשתי הידיים למרות היותו שמאלי.
עוד אהב רועי לקרוא והרבה - בעיקר ספרות בדיונית וספרי פילוסופיה. מגיל שמונה ידע שהוא רוצה להיות רופא - מנתח מוח, ועד סוף כיתה י"ב השתתף בכל הקורסים של "נוער שוחר מדע" שעסקו ברפואה ובפילוסופיה. הוא ניחן בחוש הומור אנגלי וציני והפליא לצייר קריקטורות מדהימות ומצחיקות.
רועי היה פעיל ומעורב חברתית. היה חבר במועצת התלמידים של תל-אביב, השתתף בפרויקט "חמדע" למצטיינים במתמטיקה ובפיזיקה בשיתוף מכון ויצמן ועיריית תל-אביב, והיה חניך בתנועת "צופי ים". הלימודים באו לו בקלות, ומעולם לא צריך היה להתאמץ כדי להצטיין ולהגיע להישגים מעולים. למן כיתה י', על אף כל עיסוקיו, מצא גם זמן לעבוד.
בהגיעו לכיתה י"ב החליט רועי שאינו רוצה עוד ללכת לבית הספר וכי הוא מעדיף ללמוד לבד. הוא התקשה לקום בבוקר, ואף השיג אישור רפואי שהוכיח שהשעון הביולוגי שלו עובד אחרת.
רועי היה חובב טיולים מושבע. בילדותו, בטיולים המשפחתיים או בצעדות שהשתתף בהן רץ תמיד קדימה, להיות ראשון. בחופשות היה יוצא לקייטנות טיולים וכשגדל - ארגן טיולי ג'יפים לחברים.
בשנותיו האחרונות גילה רועי את הצלילה. שם, במעמקי הים, גילה עולם שלם שסקרן אותו ומשך אותו אליו בדממה, בשלווה וביכולת שלו עצמו לשלוט בחייו. הוא תכנן לנסוע לאחר השחרור מהצבא ולפני הלימודים לניו זילנד ולאוסטרליה, כדי לצלול עם כרישים.
יחסיו של רועי עם הוריו התאפיינו בקרבה ובפתיחות. את החום והאהבה שחש כלפיהם הפגין בחיבוקים ובנשיקות, ותמיד עזר בעבודות הבית. אף על פי כן נהג להביע את דעתו גם אם הייתה שונה מדעתם של הוריו, אך עשה זאת תמיד בחן ובנועם. מעל לכול נהנו ההורים מיכולתו של רועי לשתף אותם ברגשותיו. בלילות היו יושבים יחד במטבח, מדברים וחולקים חוויות אגב ניגוב חומוס בפיתה.
רועי התגייס לצה"ל בסוף חודש יולי 1996. הוא הוצב בהנדסה קרבית והתקדם במהירות במסלול ההכשרה. ליחידת "אגוז" הגיע כקצין הנדסה וביצע את המוטל עליו במקצועיות ובמוטיבציה ראויה לציון. במהלך השנה שבה שירת ב"אגוז" השתתף בעשרות פעולות נגד מחבלים בלבנון מתוך הכרה כי את העבודה חייבים לעשות באופן הטוב ביותר. רועי, שהיה פצפיסט בדעותיו, איש נוער מרצ, האמין בצדקת הדרך ובכבוד האדם באשר הוא אדם. כאשר ניסתה אמו ליישב את הפער בין חתירתו לשלום לפעילותו הצבאית היה רועי מסביר לה - "אני מתעסק בלהגן".
רועי היה אהוד מאוד על חבריו ליחידה. אלה ציינו את מקצועיותו, את רצונו העז ללמוד וללמד, ובעיקר את היותו חבר מסור אשר גם ברגעים הקשים ביותר לא מש החיוך מפניו.
ביום כ"ו בסיוון תשנ"ט (9.6.1999) נפל סגן רועי קלר בקרב בלבנון. כוח מיחידת "אגוז" יצא לפעילות יזומה שכונתה מבצע "המוהיקני האחרון" באזור סוג'וד, בצפון הגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון. בשעת חצות נתקל הכוח בחוליית מחבלים. רועי נפגע ממכת האש הראשונה שהנחיתו המחבלים. הוא טופל בשטח בידי הצוות הרפואי אך פציעתו הייתה אנושה, ולאחר כמה שעות נפטר מפצעיו. בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים, אחות ושני אחים.
רועי הונצח באנדרטה שיצרו האומנים חיליק צפורי וברוך קדמון ז"ל. האנדרטה עשויה מברזל, וברצפתה מופיע השם רועי באותיות בולטות. עולים ממנה שני קירות ברזל דקים התומכים בכדור - סמל לשלמות - העשוי מפלדת אל-חלד (נירוסטה). האנדרטה הוצבה על סיפונה של אניית חיל הים "סופה" אשר טובעה במעמקי ים סוף, באזור ריף הדולפינים שבאילת, מקום שרועי אהב לצלול בו עם חבריו.
לזכרו של רועי שאהב כל כך לטייל מתקיימים מדי שנה סמוך למועד נפילתו טיולים במקומות שונים ברחבי הארץ.
טוראי
רונן (צ'פל) יפה ז"ל
בן לילי ופנחס, נולד במוצאי שבת, ה' בחשוון תשכ"ה (10.10.1964) בתל-אביב. רונן היה תינוק חמוד ובריא, שהתפתח במהירות וגילה עצמאות כבר בגיל צעיר ביותר. בהיותו כבן 3 שנים, הוא הלך בעצמו למכולת וקנה את הדברים הדרושים לבית. בבית-הספר היסודי "ישגב" היה רונן תלמיד מוכשר. הוא השתתף בכל ההצגות שנערכו בבית-הספר, והיה חבר מערכת העיתון של בית-הספר - "משגבנו". העבודות שהגיש הצטיינו בארגון למופת, החל בהצגת ראשי הפרקים בראש העבודה ועד לרשימה הביביליוגרפית בסופה, כאילו היו אלה עבודות סמינריוניותבאוניברסיטה. לאחר שש שנות לימוד בבית-הספר היסודי "ישגב", עבר רונן לחטיבת-הביניים של בית-הספר העירוני י"ד, ובו סיים עוד שש שנות לימודים. הוא היה מעורב בחיי בית-הספר, ונראה היה שאי אפשר לערוך חגיגה בלי רונן. מורתו מציינת, שרונן (או כפי שקראו לו חבריו - צ'פל) היה "אות ומופת לחבריו בני גילו וכמובן לצעירים ממנו, ותמיד הייתה הרגשה למוריו שיש על מי לסמוך".
את רוב זמנו הפנוי הקדיש רונן להדרכה בתנועת "הצופים". הוא היה מדריך מסור מאוד, ואהוב על חניכיו. את פעילותו זו הוא לא זנח גם כשהיה בכיתה י"ב ועמד לפני בחינות הבגרות. לקראת סוף אותה שנה, כאשר מרכז השבט נאלץ לעזוב את תפקידו, קיבל רונן את התפקיד על עצמו ומילא אותו בהצלחה. באותה שנה הוא גם הכשיר את תלמידי כיתה ט' להדרכה. תוך כדי הדרכה הכין הוא לחניכיו ספר, ובו סיכם את שנת ההדרכה. את הספר הוא פותח במוטו שהיווה את תוכן חייו:
להיות מדריך
להיות מדריך./.. חשבתם פעם איך זה להיות מדריך/? אסור לאחר לפעולה,/ אסור להגיד שהחאקי בכביסה,/ להגיע בשלישי ושבת במשך כל השנה בלי לפספס אף פעולה./ להיות מדריך זה מתיש ויש רק קשיים,/ אך זה אתגר ויש סיפוק לפעמים./ להיות מדריך זה להיות שווה לכולם ושלם./ להיות מדריך זה לא להתייאש בהתחלה,/ להמשיך עד הסוף, עד המטרה.
יש בספר קטעי שירה ומאמרים, ציורים ודברי הומור - הכול מפרי עטו של רונן. כמו כן, הוא כתב בספר דברי הערכה לכל אחד מחניכיו וציין את מידת תרומתו לתנועה. את כתיבת הספר סיים ביום שניגש לבחינת הבגרות האחרונה -הבחינה בביולוגיה.
בראשית ספטמבר 1982, עוד לפני שמלאו לו 18 שנים התגייס רונן לנח"ל, לאחר שהוריו חתמו לו על אישור לגיוס מוקדם. לאחר כ8- חודשי אימונים, הוצב רונן וחברי הגרעין שלו - גרעין "זהב" - בלבנון על גבול סוריה. רק קילומטר אחד הפריד בין המוצב שלהם ובין מוצבי הסורים.
בהיתקלות עם מחבלים, ביום ט"ו בסיוון תשמ"ג (27.5.1983) נפל רונן בקרב והוא רק בן 18 שנים וכמה חודשים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הוא השאיר אחריו הורים ושני אחים.
להנצחת זכרו, הקימו הוריו קרן לחלוקת מילגות בין תלמידי כיתה י' בבית-הספר העירוני י"ד שבשיכון דן, שבו למד רונן. את המילגה מקבל תלמיד על עבודה מצטיינת שכתב בנושא ידיעת הארץ. מילגה זו נועדה לעודד את בני הנוער להמשיך ללכת בדרכו של רונן, דרך של אהבת הארץ והמולדת, אהבת הטבע ואהבת האדם.
באחד מימי הזיכרון לחללי צה"ל, כשסייע רונן בידי מורתו להכין את הטקס אמר, והוא עדיין תלמיד בית-הספר: "רק שאותנו לא יספידו, רק שלכבודנו לא יקראו את ה"יזכור" כפי שאנו קוראים לאלה שנפלו..." בדברי ההספד שנשאה מורתו לזכרו היא אומרת: "בתקופת הרנסנס היו קוראים לאדם כמותו - איש האשכולות. הוא היה יכול להיות מדען. הוא היה יכול להיות רופא. הוא היה יכול להיות צייר. הוא היה יכול להיות משורר. הוא יכול היה להיות איש חינוך. אך הוא איננו..."
רב טוראי
אהרון (אהרל'ה) קצף ז"ל
בן צילה וזאב. נולד ביום ז' באייר תשכ"ג(30.4.1963) בתל אביב, בן שני להוריו, אח ליעל, דורית, גליה ועוזי.
אהרון, שבני משפחתו וחבריו נהגו לכנות "אהרל'ה", גדל בתל אביב ולמד בבית-הספר היסודי 'ישגב'. בילדותו היה חניך ופעיל בתנועת הצופים. ילד אהוב, עליז ושובב.
בגיל 15 בחר אהרל'ה לגור בקיבוץ יפעת, שם למד בבית-הספר התיכון האזורי. באותה תקופה גם תיכנן את עתידו והביע את רצונו לחיות בקיבוץ לאחר השירות הצבאי. אהבתו הרבה לבעלי חיים ותחביבו, רכיבה על סוסים, מצאו את ביטויים בהשתתפות בתחרות ה'סוסיאדה' שנערכה בקרבת הקיבוץ. נוסף לאלה הצטרף ללהקת הריקוד של הקיבוץ והשתתף בהופעותיה. מלבד הרכיבה על סוסים והשתייכות ללהקת הריקוד של הקיבוץ, הרבה אהרל'ה לצאת לטיולים ברחבי הארץ, לצלם ולרכב על אופניים.
לאחר כשנתיים שב אהרל'ה לתל אביב וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון 'רון' בעיר. הוא צמח והיה לעלם תמיר, גבה קומה, יפה תואר, כחול עיניים עם חיוך תמידי על השפתיים.
בחודש ינואר 1982 התגייס אהרל'ה לצה"ל ובחר לשרת כלוחם בחטיבת 'גולני'.
הוריו מספרים, כי "באחד המסעות בצבא נקע אהרל'ה את רגלו, שגובסה בגלל נקע הליכה. אמרו לו שהוא לא עולה ללבנון בגלל הגבס. לקח אהרל'ה מספריים, גזר את הגבס ועלה ללבנון עם כל החבורה. - זאת תמצית אופיו של אהרון-אהרל'ה."
רואי, חברו לגדוד, מספר כי "אהרל'ה היה חייל שהתבלט בכושר מנהיגות והיווה דמות מרשימה למפקדים. תכונות אלו באו לידי ביטוי בחוש הומור ובניתוח של כל נושא ועניין. עם פרוץ מלחמת שלום הגליל, כאשר הגיע הגדוד ללבנון, ידע אהרל'ה לאחד את חבריו בתבונתו ובמורל גבוה."
ביום 4.8.1982, במהלך מלחמת שלום הגליל, השתתף אהרל'ה בפעילות קרבית במחנה הפליטים בורג' אל-ברג'נה, הסמוך לביירות בירת לבנון, ונפצע באורח קל מפגיעת קליע בירכו. ברגעים שלאחר הפציעה, כשנפרד מהחברים ומהמפקדים, הרגיע את החבורה: "אל תדאגו, זה ממש לא כלום ובמהרה אשוב."
הוא נותח בבית-החולים 'שיבא', אך מיד לאחר-מכן מצבו הידרדר והוא שקע בתרדמת שנמשכה שנתיים וחצי. מאז, אושפז במספר בתי-חולים סיעודיים ולמרות שלפרקים חלה הטבה מסוימת במצבו, הוא לא הצליח להתאושש.
ביום כ"ה בטבת תש"ס (2.1.2000), לאחר שחלה החמרה במצבו, נפטר אהרל'ה במרכז הרפואי 'רעות' בתל אביב.
בן שלושים-ושש היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. אהרל'ה הותיר אחריו הורים וארבעה אחים ואחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-טוראי.
רב סמל
אמיר טוילי ז"ל
בן הזקונים של ציונה ואברהם, אח לאשר, אורנה ואייל. נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ג (28.12.1972)בבית החולים "הקריה" שבתל אביב. 2,400 קילוגרם היה משקלו כשנולד, לאחר היריון לא קל, פניו קטנות וברורות, עיניו שחורות, תינוק מקסים ויפהפה.
אמיר הצטרף למשפחה מאושרת, שעם בואו הפכה למאושרת מאוד. אולם מלחמת יום הכיפורים, שפרצה עשרה חודשים לאחר לידתו, העמידה את המשפחה בפני מציאות חדשה. אבי המשפחה גויס למילואים ברמת הגולן למשך שבעה חודשים, ואמו של אמיר נותרה לבדה עם ארבעת ילדיה. הרצון לשנות ולהחליף אווירה הובילם לביתם החדש בשכונת רמת החייל שבתל אביב, כאן גדל אמיר והתחנך, וכאן התעצבה אישיותו.
בטרם ידע אמיר ללכת, ידע לרוץ. קודם שידע לדבר, נאם באופן שוטף. בהיותו בן שנתיים נראו בעליל חוכמתו וכישרונותיו הרבים. טוב ליבו הציף כל מי ששהה במחיצתו. את צעדיו הראשונים מחוץ לבית עשה בגיל שנתיים וחצי, ב"גן סוניה", וכבר אז כבש את ליבם של חבריו לגן. אהבתו הרבה לבעלי חיים הייתה ידועה לכול; לכלב הטרייר שקיבל מאביו קרא אמסטל, טיפח אותו ואימץ אותו אל ליבו.
מהר מאוד התבגר אמיר והיה אדון למעשיו. עצמאותו, ביטחונו ואופיו החיובי תרמו להשתלבותו הקלה והמהירה בבית הספר היסודי "רמת החייל" שבשכונה. מזגו הנוח הקנה לו חברים וידידים בני כל הגילים. בהפסקות שבין השיעורים אפשר היה למצוא אותו משחק כדורגל או כדורסל עם תלמידי הכיתות הגבוהות. להערכה רבה זכה ממוריו על הישגיו הלימודיים והחברתיים. את המשך לימודיו עשה בחטיבת הביניים שבבית הספר "תיכון עירוני י"ד". משם עבר ל"אורט רמת גן", וסיים את כיתה י"ב במגמת הנדסאות, אדריכלות ושרטוט.
אמיר אהב מאוד את החיים ודאג לנצל היטב כל רגע ורגע. בתנועת "הצופים" הרחיב את חוויותיו ואהבתו לטיולים ברחבי הארץ, ולא פעם חזר נרגש מהמסעות. כבר בחופשות הלימודים הראשונות בתיכון ידע למצוא לעצמו מקום עבודה. חלק מהכסף שהרוויח חסך, וכשצבר סכום מספיק קנה את האופנוע הראשון.
את לימור, חברתו לחיים, הכיר אמיר עוד בכיתה י"ב, ויחד בילו את מיטב עלומיהם. אמיר שיתף את לימור בתחביביו - בנייה והטסת טיסנים, ודיג. בין כל אלה תמיד מצא זמן למשפחתו האהובה - להוריו, שאליהם רחש כבוד, לאחיו - שהעניק להם מזמנו, ולסבתא שושנה - שהקפיד לדרוש בשלומה והאיר את חייה.
אמיר התגייס לצה"ל ב-13.3.1991. קודם הגיוס למד על הצבא והכין את עצמו לקראת גיוסו. "אעשה הכול כדי לשרת ביחידה מיוחדת," אמר. ואמנם, אמיר הוצב ב"משמר הגבול", ועם תום הטירונות שובץ לימ"ס איו"ש - יחידת ה"מסתערבים" של מג"ב ביהודה ושומרון שזה עתה הוקמה. אמיר התגלה כלוחם בעל תושייה, רוח לחימה והתנדבות, בעל יכולת פיקוד ויכולת התמודדות בשטח רווי אוכלוסיה עויינת. מספר נסים, מפקד המחלקה: "הימים ימי האינתיפאדה הראשונה, ועיקר פעילותנו בג'נין וסביבותיה. השטח תוסס וזועק ליחידה כמונו ולכן העבודה היא סביב השעון. הביטחון העצמי והשקט הפנימי מחד גיסא ויכולתו של אמיר להתלוצץ ולהצחיק את הסובבים אותו מאידך גיסא היוו רק פן אחד באישיותו הנוחה. ... לא אחת, כאשר כל המחלקה הייתה יוצאת לאימון במטווחים, בסוף האימון או תוך כדי, הייתי לוקח את אמיר לצד ובודק את יכולותיי מול אלו שלו. לא פעם סיימנו כשידי על התחתונה."
בביטחון הגדול שהפגין, בחוש ההומור ובבדיחות המתאימות לכל רגע, ידע אמיר להעלות את המורל ולקשור את חבריו סביבו, וכך היה לעמוד התווך של המחלקה. מספר יניב, חברו: "אמיר היה אדם מיוחד במינו. תמיד חייכן ושמח, ואי אפשר היה לעצבן אותו או להסיר ממנו את החיוך - גם כשניסינו - בצחוק כמובן. תמיד ידענו: כשאמיר מגיע - משהו מפתיע יתרחש, משהו שאנו עלולים ליפול בפח, אם לא ניזהר..."
במהלך שירותו ביחידה השתתף אמיר במבצעים מורכבים ולא אחת היה נתון בסכנת חיים ממשית. באחד המבצעים ללכידת מבוקשים אף נפצע ונקבעו לו אחוזי נכות, אך אמיר היה נחוש לחזור ליחידה ולהמשיך בשליחותו. ב-9.3.1994 עבר לשרת כלוחם קבע ביחידה.
מקצועיותו של אמיר, התמדתו, מסירותו ליחידה ודבקותו במשימותיה היו לשם דבר, ועל אף זריזותו ומיומנותו בתפעול כלי נשק שונים, בחדירה שקטה וזריזה לבתים, בטיפוס על צינורות ובגלישה על חבלים, לא חדל להתאמן. מספר אורן: "אמיר קנה את כרטיס ההשתתפות שלו בחוד של כל מבצע מורכב בזכות. כמפקד ההולך בחוד בחרתי תמיד מישהו מיומן לידי וכשאמיר היה זמין, בו הייתי בוחר. מאורגן ואחראי, כל משימה שקיבל ידענו שברגע בה הוטלה על אמיר תיעשה ברמה הגבוהה ביותר." את ההערכה הרבה כלפיו זכה אמיר לשמוע שלושה ימים לפני נפילתו, בריאיון אצל מפקד היחידה, אז גם נפרסה בפניו התכנית שנתפרה בעבורו: מינוי לקצין האמל"ח היחידתי עוד בטרם יציאתו לקורס קצינים.
שש שנים היו אמיר ולימור צמודים זה לזה, ותכננו להינשא. באותו יום נורא, נסע בלעדיה. אמיר נפל בעת שירותו בשבת, ט' בכסלו תשנ"ו (2.12.1995). באותו בוקר יצא עם חבריו לעוד אחד ממסעות הרכיבה האהובים עליו כל כך. הפעם הייתה מגמת פניהם לירושלים, להר הרצל, לבקר בקברו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ולאחר מכן היה אמור אמיר להמשיך לבסיסו. מסלול הנסיעה עבר דרך חבל לכיש, בין קריית גת לבית שמש. באחד מעיקולי הדרך, נסע מול אמיר רכב אשר נכנס לנתיב נסיעתו. זמן התגובה הקצר לא הותיר הרבה אפשרויות. אמיר בלם ונצמד לימין. כשראה שהרכב סוגר עליו בלם בחוזקה, וכתוצאה מכך החליק, נפל ונהרג. בן עשרים ושלוש היה בנפלו.
רב-סמל אמיר טוילי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. רבים באו לחלוק לו כבוד אחרון: משפחה, חברים, ידידים, מפקדים וחברים ליחידה, כולם המומים מגודל האסון הנורא. אמיר הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.
ספד לו נחמיה, מפקד יחידת ה"מסתערבים": "אמיר! לוחם אמיץ ונערץ, לוחם מקצועי ומיומן. כישוריו כלוחם מסתערב ואמיץ הקרינו ביטחון. ... מקומו בכוח המוביל והלוחם תמיד היה בטוח. ... היה ברור שאמיר ניחן בתכונות עילאיות, במוטיבציה גבוהה, בעוצמת ערכים גבוהה אשר ספג בביתו, ואהבת המולדת זרמה בעורקיו. ... החיבוקים והנשיקות של חבריך בכל הזדמנות שנפגשתם לאחר פרידה, ואפילו קצרה, הוכיחה עד כמה כולם אוהבים אותך. היום הפרידה ארוכה, והיא ארוכה מאוד ... לא נותר לנו אלא להצדיע לך, חבר."
זהבה אורן ז"ל
זהבה, בת שלום ושרה נולדה בכ"ה בשבט תרצ"ה בהרצליה. זהבה למדה הוראה ועברה שנים רבות בתור מורה ומחנכת בבית הספר הרצל שבהרצליה. זהבה נישאה לאריק אורן ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים: ניר,גלית ומעוז.
במשך כל השנים הייתה גולדה פעילה בויצ"ו ובמפלגת העבודה.
כאשר ילדיה היו חניכים בשבט יצאה זהבה לכל מחנות הקיץ,ונהגה לבשל לחניכי השבט. התנדבותה נמשכה שנים רבות,גם לאחר שילדיה עזבו את השבט. זהבה נקראה בפי החניכים "אם השבט". עד היום שרים חניכי השבט את אותם השירים שלימדה במחנות הקיץ.
ביום שני כ"ו בתמוז תשנ"ה בשעה שמונה וחצי בבוקר פוצץ מחבל מתאבד מטען שתוך אוטובוס דן בקו 20. עשרות נוסעים נפצעו ושישה נהרגו ,בניהם זהבה שנסעה באוטובוס בדרכה מביתה למרכז תל אביב.
זהבה הייתה בת 60 במותה היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין ירקון. הותירה אחריה בעל שלושה ילדים ונכדים.
על שמה נקראת שכבה בשבט – שכבת אורן.
סגן
איתן ("תני") הס ז"ל
בנם בכורם של רפאל ואסתר. נולד ביום ב' באלול תש"ז (18.8.1947) בקיבוץ הגלילי חולתה. יפי הטבע שספג מימיו הראשונים הטביע בתני אהבה עזה לארץ ולטבע. מימי ילדותו ציינו אותו הסקרנות והצמאון לדעת עוד ועוד על הארץ, טבעה, בעלי החיים שבה ועברה. איתן אסף מאובנים וחרקים, שאל והתעניין וסקרנותו לא ידעה שבעה. תני החל את לימודיו בבית-הספר שבקיבוץ. הוא היה תלמיד טוב ואהוב על מוריו ועל חבריו. כאשר הוריו עקרו לתל-אביב המשיך את לימודיו בבית-הספר "דן" שבשיכון דן ובבית-הספר "אליאנס" ברמת-אביב. איתן היה חבר בתנועת הנוער "המחנות העולים" כחניך וכמדריך. את אהבתו לארץ ידע לנטוע בלבות חניכיו, בטיולים ובמסעות הרבים שערך, בהם הוכיח בקיאות מפליאה. הוא היה נער חסון וספורטאי מעולה ושיחק בקבוצת הכדורגל של "הפועל-צפון". כן הרבה לשחות ולעסוק באימוני ריצה. תני הרבה לקרוא ספרים בתחום ידיעת הארץ, התעניין בפילוסופיה של היהדות ולמרות החינוך החילוני שקיבל בביתו היה בעל הכרה דתית עמוקה. הפער העדתי והכלכלי במדינה העיק עליו מאוד ויחד עם הוריו טיפל בעבריינים ועזר להם לחזור בתשובה.
איתן התגייס לצה"ל בסוף יולי 1965 והוצב ליחידת נח"ל. לאחר שעבר כמה קורסים מונה למפקד היאחזות מי-עמי בהרי אפרים. גם בתפקידו זה המשיך לעסוק בידיעת הארץ ולהקנות לחייליו אהבה לארץ. כאשר ביקרה בהיאחזות משלחת מיהודי מיאמי, שאימצה את המקום, לא ביקש מהם איתן טלוויזיה או מקלטי רדיו, אלא ארונות להציג בהם את האוסף העשיר של חרקים, חרסים ופרחי המקום שאסף. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר למד במכון לידיעת הארץ על שם אבשלום ונתקבל לאוניברסיטת תל-אביב, לחוג ההיסטוריה של עם ישראל וחוג הארכיאולוגיה. אהבתו לטבע ולנשגב התבטאה גם במקום שבחר לטקס נישואיו - צוק הארבל הרם והנישא.
את ביתו שהקים לו ריהט וקישט במו ידיו ובו נתן פורקן ליצר האמנות המפותח שלו. איתן, שהיה בן, בעל ואב למופת, היה טוב לב ועזר לכל נצרך. בטיולים שערך מדי סוף שבוע עם משפחתו הרבה לצלם את נופי הארץ ובשנתיים האחרונות לחייו שקד על חיבור ספר, שקרא לו "בימים ההם ובזמן הזה". לצורך זה אסף תמונות של אתרים בארץ-ישראל מן המאות הי"ח והי"ט והציב למולן תמונות של אותם האתרים כפי שהם נראים היום והוסיף לכך מילות הסבר. את שירות המילואים שלו מילא לשביעות רצון מפקדיו ואחד מהם אף ציין שהיה "קצין טוב, בעל ידע מקצועי רב, יודע להפעיל את מחלקתו בצורה יעילה. בעל יזמה אישית ונכון לעבודה בכל מצב". ביום ח' באב תשל"ב(19.7.1972), נפל סגן איתן בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. הניח אישה בהריון ובן. בנו השני נולד לאחר מותו ונקרא על שמו.
אוסף הטבע בהיאחזות מי-עמי אשר על טיפוחו שקד, נקרא על שמו; משפחתו הוציאה ספר לזכרו "דרכים מספרות על איתן".
סגן
גד בונה ז"ל
גד (גדי), בן שולמית ומנחם, נולד ביום ל' באב תש"ז (16.8.1947) בתל-אביב, למד בבית-הספר היסודי "דן" והמשיך בבית-הספר התיכון העירוני ד' (בוגר מחזור תשכ"ה). בבתי-הספר היה גדי תלמיד טוב ועירני, התבלט ביושרו ובחוש הצדק שלו. חבריו התרכזו סביבו והייתה לו השפעה רבה עליהם. מוריו חיבבוהו על ההומור והחן הרב שנתברך בהם. כשהיה בן שתים-עשרה הצטרף לתנועת "מחנות-העולים", "חרש" את הארץ לאורכה ולרוחבה, למד לאהוב את נופיה ולהכיר את שביליה. הוא היה פעיל בהנהגת הקן ושימש כתובת שאליה היו הכל פונים, לצורך מעשה התנדבות או בשעת התלבטות רעיונית ומוסרית. לאחר שהשלים את לימודיו התיכוניים כתלמיד מצטיין, הייתה הדרך פתוחה לפניו לעתודה האקדמית, אך לא זו הייתה דרכו של גדי: "קודם צריך למלא את החוב למדינה ואחר כך נדאג לעצמנו".
גד גויס לצה"ל בתחילת ספטמבר 1965 והוצב לחיל השריון. תקופת שירותו הסדיר הייתה מן הקשות ביותר. בעת מלחמת ששת הימים היה בין המבקיעים לתעלה, במסגרת חטיבה 7, ובעת מלחמת ההתשה שירת על-יד תעלת סואץ. בין שתי המלחמות השלים קורס קציני שריון, והיה בין הראשונים שהוצבו ליחידת ה"פאטונים" ואחר-כך ליחידת טי-55.
אחרי ארבע שנות שירות השתחרר גדי מהשירות הסדיר ופנה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא בחר במקצועות שהיה בהם מן המחקר ומן הביצוע, כדברי חבריו. כתב עליו פרופ' ש. קוגלמס, דיקן בית-הספר לכלכלה ולמדעי החברה: "הכרנו את גד במסגרת לימודי הבוגר במחלקה לסטטיסטיקה, ובעיקר במשך השנה הראשונה ללימודיו לתואר מוסמך. הוא היה מוכר למורים בסטטיסטיקה לאורך כל תקופת לימודיו, הן כתלמיד והן כעוזר הוראה. גד היה תלמיד מצטיין ואף נבנתה בעבורו תכנית לימודים במיוחדת ב'חקר ביצועים', על-פי בקשתו. זהו תחום חדש אצלנו וגד היה אחד הראשונים שבחר בנושא זה". בעת הלימודים התגורר בשכונותיה השונות של ירושלים, התערה בחיי האוכלוסייה והתיידד עם התושבים. הוא עודד נערים נחשלים, שהתייאשו מסיכויי קידום כלכלי וחברתי, לנסות לפתוח דף חדש ולבנות לעצמם עתיד. בכספו קנה להם מכשירי עבודה וגם דאג לתעסוקה בשבילם. הקדיש מזמנו וגייס את חבריו הסטודנטים לעזור בלימודים לילדים נחשלים ומעוטי יכולת. באותה תקופה נשא לאישה את רחל לבית דקל, שהכיר אותה עוד מגן הילדים. מספרת רחלי: "דברים רבים עניינו את גדי ולכן התלבט במה לבחור. חלומו היה להתמסר למקצוע שיהיה קשור עם פיתוח הארץ, להתגורר בכפר, ליהנות מהנוף הפתוח, להרבות בעיון ולטפח משפחה ברוח המסורת". לפרנסתו עבד במשרה מלאה במחלקת המחקר של אגף-התקציבים באוצר, ובמשרה חלקית -כעוזר הוראה בחוג לסטטיסטיקה שבאוניברסיטה העברית. בשעות הפנאי התמסר לענפי ספורט שונים. הוא הרבה לטייל עם חברים, עד לים המלח הגיע כדי להתבונן בזריחת השמש ועד לפסגת החרמון - כדי לצפות בשקיעתה. לא נלאה מסיורים בירושלים ובמדבר יהודה. במלחמת יום הכיפורים צורף גדי לפלוגה שהייתה זרה לו. מספר חברו לקרב, סרן משה גלעד: ..." מרגע שגדי הגיע אלינו, זר ובלתי מוכר, הפך להיות כתובת וסמכות. הייתה לו איכות מקצועית שלא נתקלתי בה עד עתה, גם לא בין אנשי הקבע. היה לו דבר שקשה להגדיר מה זה - מין מערכת יחסים מושלמת כלפי הזולת". ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973), לחם גד בראש מחלקת טנקים במוצב "הברגה" מול גשר פירדאן שעל התעלה בסיני, בעת קרב הבלימה הגדול. בקרב זה נפל גדי מפגיעה של רסיס פגז, בהיותו חשוף בצריח. הוא הובא לקבורות בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות, בני משפחה וחברים רבים.
לזכרו הוקמה ספריית-עזר במחלקה לסטטיסטיקה של האוניברסיטה העברית, ביוזמת חבריו הסטודנטים והמרצים; ביער בקוע שבפרוזדור ירושלים נטעה משפחתו חורשה לזכרו בה מתכנסים מדי שנה משפחתו, חבריו ומכריו לציון יום נפילתו. נכתבו עליו רשימות: בחוברת על הנופלים שפרסם הגדוד בו לחם;בביטאון עובדי משרד-האוצר; בביטאון עובדי הסוכנות היהודית; בספר לזכר הנופלים מבין תלמידי תיכון ד' ובספר זיכרון לנופלים מבין תלמידי האוניברסיטה העברית בירושלים.
סמל
יהושע גן (גולדשטיין) ז"ל
בן זהבה ויוסף, נולד ביום כ"ח בניסן תש"ו(29.5.1946) בלינץ שבאוסטריה. יהושע נולד במחנה של ניצולי שואה. בן 3 שנים הוא היה כשעלה עם הוריו לארץ, בשנת 1949. זמן קצר התגוררה המשפחה במחנה עולים ליד בנימינה, ולאחר מכן עברה לשיכון דן בתל-אביב. יהושע למד בבית-הספר היסודי בשיכון, ואחרי-כן המשיך בבית-הספר המקצועי "שבח". הוא הצטרף לתנועת "המחנות העולים", ואף שימש כמדריך בקן ברמת-החייל. יהושע הצטרף לגרעין נח"ל "קציעות", ובמשך ארבע שנים היה חבר בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. תחביביו היו: מכניקה עדינה, חקלאות וגידול דבורים. הוא אהב את החי והצומח ואהב לטייל עם חבריו בתנועה ברחבי הארץ.
במרס שנת 1965 התגייס יהושע לשירות סדיר בצה"ל, במסגרת נח"ל. הוא השתלם בקורסים לחובשים והשתתף במלחמת ששת הימים כחובש קרבי. אחרי המלחמה, בעת שסייר בתפקיד בבקעת הירדן, עלה עם רכבו על מוקש ונפצע.
כשהשתחרר מצה"ל, חזר יהושע לגור בבית הוריו בתל-אביב. בתקופה זו, עבד כטכנאי במפעל תנורים "שביט" והיה פעיל ב"לשכה הצעירה" ברמת-חן ובגבעתיים. הוא סייע בארגון מסיבות לפצועי צה"ל, בשיקום אסירים ובארגון כיבוד לחיילים בטרמפיאדות. יהושע היה בין מקימי לשכת דור ההמשך של "בני-ברית" בראשון לציון.
בשנת 1970 הכיר את ציונה, בת ראשון לציון, התחתן איתה והקים את ביתו בראשון לציון. הוא התחיל לעבוד בתעשייה האווירית, והתמיד בעבודתו זו יותר מעשר שנים. בתקופה זו נולדו ליהושע שלושת בניו.
יהושע מילא את חובתו בשירות מילואים, השתלם בקורסים כחובש בתאג"ד ובמרפאה הגדודית. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הועבר מיחידת חי"ר לתאג"ד, עקב בקשת הרופא הגדודי. במסמך העברתו נאמר: "המקצועיות והמסירות שגילה גרמו לכך שהרופא הגדודי רצה בו, בקרבתו. היה אהוב על חבריו ומפקדיו וכולם נהנו לעבוד איתו". בשנת 1974 עלה יהושע לדרגת רב"ט. מפקד חטיבתו המליץ באותה שנה להעלותו לדרגת סמל, אבל מסיבות נוהליות לא אושרה ההעלאה.
בשנת 1977 הרחיב יהושע את פעילותו למען יישובי השומרון. יחד עם קבוצת חברים בתעשייה האווירית, הקים גרעין שנועד לעלות להתיישבות בשומרון. הוא לא נח ולא שקט עד שראה את היישוב בית-אריה הולך ומוקם על גבעת טרשים. מתחילת 1981 היה גם מזכיר החוץ של היישוב שבהקמה.0
בראשית אוגוסט 1981 נקרא יהושע לשירות מילואים. זה היה ימים מספר לפני שגרעין ההתיישבות עלה לבית-אריה. ביום 11.8.1981 נתקבלה ידיעה על רכב צה"ל שעלה על מוקש בבקעת הירדן, סמוך למקום שבו נפצע יהושע אחרי מלחמת ששת הימים. יהושע נחלץ להגיש עזרה לנפגעים. הוא יצא עם רכבו, ועלה גם הוא על מוקש ונפצע אנושות. בהיותו פצוע הדריך את החיילים שהיו איתו כיצד להגיש עזרה לפצועים. הוא הועבר לבית-החולים וביום י"ח באב תשמ"א (18.8.1981) מת מפצעיו. בן 35 שנים היה במותו. מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "אנו חבריו ליחידה הכרנו את יהושע כאדם אחראי, כחובש מסור וחביב על חבריו ומפקדיו. את תפקידיו מילא תמיד בנאמנות ובמסירות ראויה לשבח. כאדם פתוח ורגיש שיתף אותנו לא אחת בחלומותיו לבנות את היישוב החדש בית-אריה, חלום על איכות חיים ודרך חיים שלא זכה להתגשמותם".
אחרי שנפטר הוא הועלה לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. יהושע השאיר אחריו רעיה, שלושה בנים, הורים ושני אחים. אחרי שנפטר קיימה המשפחה את רצונו ועלתה להתיישב בבית-אריה. ביישוב החדש הוקם בית-ספר על שמו, וכן ספרייה ומרכז העשרה.
רב טוראי
אליעזר ("ליזר") גומל ז"ל
בן מאיר וחנה. נולד ביום ל' בסיון תש"ח(7.7.1948) בתל אביב. בהגיעו לגיל הלימודים למד בבית הספר יסודי בשיכון דן. ב"הכפר הירוק" היה משתתף בפעולות התרבות. את לימודיו התיכוניים סיים בבית הספר החקלאי על שם חנה מייזל בנהלל. לשם העבירוהו הוריו ושם מצא אליעזר את עצמו. הוא אמנם סבל בהיותו רחוק מביתו והסבל הזה עורר בו את הרצון לעשות את זולתו למאושר. הוא האמין כי אם אין רצון לעזור לזולת ולשתף איתו פעולה אין חברה יכולה להתקיים. באחת משיחותיו אמר לחברו: "האנשים היו יכולים להיות כל כך מאושרים לו היו יכולים להבין איש את רעהו. אך משום מה אין הם מבינים זה את זה". הוא היה קיצוני בדרישותיו כלפי עצמו וכלפי החברה הסובבת אותו בבית הספר ובפנימייה. לשיא פעילותו הגיע בשנה השלישית להיותו בבית הספר, כשנבחר לראש מועצת התלמידים; אז השקיע את מירב כוחו בשיפור רעיונות שונים בחיי החברה של התלמידים. גם בשטחים אחרים לא נכשל. בעבודה היה תמיד בעל מרץ ובשטח הפלחה השתלם והיה עובד ללא ליאות שעות על גבי שעות. אמנם בלימודים לא היה מן המצטיינים, כפי שאמו היתה אומרת: "הוא היה חושב על אחרים לפני שחשב על עצמו". באוגוסט 1966 גויס לצה"ל. הישגיו באימונים היו רגילים אך רצונו העז, התלהבותו לכל והתמדתו בכל הבליטו אותו משאר חבריו ואיפשרו לו להגיע לסיירת. הוא היה יעיל ומסור לשירות, טוב לב ומוכן לעזור לחבריו, אך ביום י"ט בניסן תשכ"ח (17.4.1968), בהיותו בפעילות מבצעית, הוא נפל בשעת מילוי תפקידו, הדבר היה בגיזרת עמק בית שאן בסביבות בית יוסף-ירדנה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. תלמידי מחזורו הוציאו חוברת לזכרו בבית הספר החקלאי התיכון שבנהלל.
סגן
חגי גלבוע ז"ל
בן שלמה ודבורה. נולד ביום י"ב באב תש"א(5.8.1941) בתל-אביב. את לימודי בית-הספר היסודי סיים בשיכון דן ולאחר-מכן התחנך ולמד בקיבוץ שריד במשך ארבע שנים. נטה לציור ולגילוף (בעץ) ואף היה מוכשר לכל מיני מלאכת-יד. גויס לצה"ל באוגוסט 1960 והסתפח לחיל-האויר, וכתום שנות-שירותו נשאר בצבא-הקבע ושירת כטייס. הגיע לדרגת סגן. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום י"ח באייר תשכ"ד(29.4.1964) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
סרן
אריה הר- טל (הלבזייט) ז"ל
אריה, בן בלה ושמעון, נולד ביום כ"ט בתשרי תש"י (22.10.1949) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "דן" ובבית-הספר התיכון "אליאנס" בתל-אביב, במגמה הריאלית. אריה היה תלמיד חרוץ, שקדן ואהוב על מוריו ועל חבריו. מורו כתב עליו: "הייתה בו רבגוניות, סקרנות אינטלקטואלית ושאיפה להבין את שורשי הדברים. דעותיו והתבטאויותיו היו מפתיעות ומקוריות". הוא נמנה עם חברי משלחת תלמידי בתי-הספר התיכוניים, שיצאה לסיור לימודים בצרפת. אריה היה חבר בתנועת הצופים והיה חובב ספורט, ובעיקר אהב אתלטיקה קלה ושחיה. הוא השתלם בקורס למצילים חובבים ובקורס למצילים מקצועיים וסיים אותם בהצטיינות. גם את הקורס לחובבי רדיו סיים בהצטיינות. אריה היה אופטימי וידע להשרות אופטימיות וביטחון על סביבותיו. הוא אהב לעבוד ולא נרתע מכל מלאכה, וכל אשר עשה - עשה ביעילות מירבית, בנכונות רבה, במסירות וברצון עז להגיע לכלל שלמות. הייתה לו תפיסה מהירה; הוא התעניין בתחומים רבים וביסודיות מרובה.
אריה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1967 והתנדב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס קשרים, בקורס מדריכי מקצועות שריון, בקורס מ"כים חי"ר, בקורס קצינים ובקורס קציני קשר. הוא היה קצין קשר גדודי וקצין קשר חטיבתי מעולה, שמילא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו, מסור לעבודתו, יעיל ויסודי, נאמן מאוד, והשקיע את מיטב מרצו להצליח במשימות שהוטלו עליו. חברו כתב עליו: ,הוא היה קצין רציני, שההצלחה הייתה חשובה לו מאוד. חבר טוב לכל חייל במחלקתו וחבר יקר ומסור לחבריו הקצינים". על חלקו בפעילות מבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". חודשים אחדים נמנה עם המשרתים בצבא הקבע.
לאחר שחרורו משירות המשיך בלימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים במגמה הריאלית. רחב-אופקים היה ואיש שיחה מבריק, שידע להנעים את שעתם של ידידיו הרבים. מטבעו היה אדם רציני, נוהג בכובד ראש, ולפיכך היה יועץ טוב בשעות קשות ובעניינים סבוכים. הוא ניחן בכושר ניתוח ובאבחנה דקה. אריה היה איש מוסר, בעל מצפון, דובר אמת, ישר דרך וגלוי לב. הוא אהב מאוד את בני משפחתו. היה בן נאמן, בעל מסור ואב אוהב. כשנפטר חמיו היה לגיסו הצעיר אב, אח וידיד גם יחד. ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים הועלה לדרגת סרן. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפל אריה בקרב באזור ג'בע, במובלעת שברמת הגולן. הוא ירד מן הטנק שלו, כדי לבדוק תקלה ברשת הקשר שבאחד הטנקים. רסיס של פגז פגע בו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, אב, אם ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אריה היה ואיננו עוד. אבד לנו קצין קשר מעולה. אבד לנו אדם יקר".
סמל
קלמן (קמי) וישינגרד ז"ל
קלמן (קמי), בן צפורה וישראל, נולד ביום כ"א בכסלו תש"ח (4.12.1947) בפתח-תקוה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "רמת החייל" והמשיך ללמוד במגמה לשרטוט בבית-הספר התיכון "מונטיפיורי" בתל-אביב. קמי היה נער רגיש ומסוגר. בבית-הספר היה תלמיד טוב למדי ולימים הצטרף לתנועת הנוער העובד, היה פעיל במסגרת התנועה והרבה לצאת לטיולים ולמסעות שנערכו מטעמה. בשבתות ובימי-חג נהג לצאת עם אחיו ואחותו לטיולים ארוכים לאורך גדות הירקון. קמי אהב את הטבע ואת הבדידות, וידידיו מעידים שהיה תמיד כחידה לגביהם. המעטים שידעו דבר-מה על ימי ילדותו ונעוריו, יודעים עד מה זועזע וסבל מפגישותיו עם עולם עוין ומציאות גסה ואכזרית. לאחר שתי שנות לימוד נאלץ לעזוב את בית-הספר ויצא לעבודה כדי להקל את עול פרנסת המשפחה. הוא עבד בוועד הפועל של ההסתדרות ובערבים למד הנהלת חשבונות.
קלמן גויס לצה"ל בנובמבר 1965 והוצב לנח"ל. לאחר סיום הטירונות הצטרף לגרעין רמות א' במסגרת הנח"ל. תחילה השתלם בקורס השכלה לחיילים וסיים אותו בהצטיינות (94). אחר-כך הוכשר כרובאי ועשה בהיאחזות "קציעות" בנגב. הוא היה חייל טוב ומסור והשתדל תמיד לבצע היטב את כל אשר הוטל עליו לעשות. הוא מיעט לדבר על קשייו, לא התלונן והסתגר בתוך עולמו.
בדצמבר 1968 השתחרר קמי מהשירות הסדיר ובחר לבנות את ביתו במשק משאבי-שדה. חרף היותו אדם מופנם עשה כמיטב יכולתו לקשור עצמו למשק, להתערות בעבודה ובחיים החברתיים והתרבותיים. הוא קיבל על עצמו ברצון תפקידי הדרכה במסגרת מחנות עבודה, דאג לערבי הווי וריקודים, וטיפל במסירות ובאהבה בנוער שאותו הדריך. האם ביקש בכך לתת לבני הנוער את כל הטוב והיפה שלא זכה הוא לקבל בילדותו? ברבות הימים הוטל עליו לארגן גרעין חדש למשק. חברי גרעין זה, גרעין "נדיב", נקשרו אליו מאוד. "תמיד באנו אליו עם בעיותינו", ספרו אחדים מהם. "קמי הקשיב ועזר לנו לפתור אותן. מצאנו אצלו פינה חמה, שאליה אפשר היה לבוא בכל עת ובכל שעה". כשנקרא לתקופות של שירות מילואים, לא שכח את ידידיו במשק ואת חניכיו הצעירים. הוא שיגר אליהם מכתבים, ביקש לשמוע חדשות מפיהם, וכשהיה בא לחופשה קצרה הקשיב בדריכות וניסה לעזור ככל יכולתו. קלמן השתתף במלחמה בשנת1967 והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". ערב מלחמת יום-הכיפורים נקרא ליחידתו. מפקד המחלקה שלו מעיד, שבזכות אישיותו הקורנת סמכות וביטחון ובזכות מסירותו היה קלמן למפקד כיתה, הגם שלא סיים קורס מ"כים. קלמן השתתף בקרבות הבלימה והפריצה של מלחמת יום-הכיפורים ועבר אותם בשלום. לאחר הכרזת הפסקת-אש בחזית הדרום הוסיף לשרת בסיני. ביום ט"ז בטבת תשל"ד (10.1.1974), נפגע בחזהו מצרור מקלע שנורה לעברו, בעת שעסק בגידור המוצב מדרום-מערב לפאיד. הוא נהרג והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד הגדוד: "יחד עמנו יצא למלחמה ושירת בנאמנות ובמסירות. בשוך הקרבות נאחזה היחידה בקו הראשון, וקלמן ז"ל מילא תפקיד מפקד כיתה במוצב ממערב לתעלה... קלמן היה חייל טוב ומפקד אהוד על פקודיו ועל חבריו".
חבריו של קמי במשק משאבי-שדה הוציאו לאור חוברת זיכרון לזכרו ובה רשימות ופרקי זכרונות מפי ידידים, מחנכים וחניכים.
סמל
חיים ישראלי ז"ל
בן ישראל וויולטה. נולד ביום כ"ג בניסן תש"ו(24.4.1946) בסופיה שבבולגריה. שנה לאחר קום המדינה עלה ארצה עם משפחתו שהשתקעה בתל אביב. הוא למד בבית הספר היסודי "דן" והצטרף לתנועת "הצופים" לזמן מה, אך עד מהרה הפנה את כל מרצו לפעילות גופנית וספורט והיה פעיל בסקציית הכדורגל של אגודת "הפועל", סניף אפקה. יחד עם היותו פעיל בתחום הספורט היה רגיש לאמנות והיה בו שילוב מעניין של ספורטאי ואמן. לכן המשיך וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון האמנותי ע"ש תלמה ילין בתל אביב, השתלם בציור ובמוסיקה אך במיוחד הגיע להישגים מרשימים בצילום.
חיים התגייס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. המסעות הרבים שערך ברגל עם יחידתו הגבירו את אהבתו לארץ ויחד עם אהבת הצילום העניק הדבר לצילומיו ערך אמנותי מיוחד במינו. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות בשתי חזיתות: חזית הדרום (כיבוש עזה) ורמת הגולן. באלבום שהוציאה יחידתו לאחר המלחמה מונצחים רבים מתצלומיו, שנעשו תוך כדי הקרבות. הוא עבר עם יחידתו לבקעת הירדן, השתתף בפשיטה על כראמה ובה נפצע קל. לאחר שהחלים חזר ליחידה והועבר לאזור הצפוני של חזית התעלה - אזור הביצות ובעת פעולה עלה על מוקש ונפצע קשה. אהבתו הרבה לספורט ולפעילות גופנית לא רפתה ולאחר ששוחרר משירות החובה המשיך את לימודיו במדרשה לחינוך גופני ע"ש וינגייט וסיים אותם בהצלחה. בשעה שעשה בשירות מילואים, ביום י"א באב תשל"ב (2.7.1972), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
רב טוראי
רפאל (רפי) כץ ז"ל
בן אברהם וחביבה. נולד ביום י"ח בכסלו תש"ה 4.12.1944)) בתל אביב. בראשון לציון למד בבית הספר היסודי "סיני" ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית הספר "בילו" שבתל אביב. היה מדריך נוער, נטה לעתונאות ולמשחק על הבמה. חרוץ ומוכשר היה אך היה מטה אוזן קשבת לכל עצה נאמנה שניתנה לו. הקים את להקת פיקוד הדרום והשתתף בתיאטרון העירוני בחיפה.
גויס לצה"ל בשנת 1963 ונתן את שירותו בסיירת הנגב ובסוף בלהקת פיקוד דרום. במילואים התנדב ליחידת סיור ושימש בה כחובש קרבי. השתתף במלחמת ששת הימים אשר בה נפל צפונית למשק רוחמה ביום הרביעי לקרבותיה, הוא כ"ט באייר תשכ"ז 8.6.1967)).
חוליה מיחידתו עקבה אחרי יחידת קומנדו מצרית. נפתחה אש על החוליה ואחד החיילים נפצע קשה - ורפאל, בתוקף תפקידו, נחפז אליו להגיש לו עזרה, אך תוך כדי מעשהו זה נפגע בצרור כדורי האויב. כאשר המשיך בחבישת חברו על אף היותו פצוע נפגע שנית וכך מצא את מותו. הניח אשה, אחרי ששה חודשי נישואים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
מעשהו זה היה למעלה מן המוטל עליו ועל גילוי אומץ הלב במעשהו צוין לשבח.
ב"ספר הגבורה" בהוצאת אגודת העתונאים בתל אביב וניצולי ברגן בלזן, הובא סיפור המעשה של קרבו האחרון שעליו ציין אותו הרמטכ"ל לשבח. גם בספר "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו כמה עמודים עליו ולזכרו.
בתחקיר שנערך ב 2017 הודגש כי צל"ש הרמטכ"ל שהוענק לרב טוראי רפאל (רפי) כץ ז"ל הומר לעיטור העוז.
סמל
חזקיהו לוק ז"ל
בנם-בכורם של נח-ברוך ושרה. נולד ביום י' בתמוז תש"ח (17.7.1948) בתל-אביב בעיצומה של מלחמת-השחרור. הוא למד בבית-הספר היסודי ברמת-החייל והיה חבר בחוג "סיני" בתנועת "המחנות העולים". הוא היה ידיד טוב, מסור, ומקובל על הכל, שכן תמיד היה עליז מנומס ונעים הליכות. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים למד בבית-הספר התיכון החקלאי "הכפר הירוק" הסמוך לתל-אביב. בבית חונך ברוח הלאומיות והנכונות להקרבה ולא פעם אמר לאמו: "אז מה יש? אם צריך למות - נמות".
חזקיהו גויס לצה"ל בנובמבר 1966 והוצב לחיל-השריון. הוא היה חייל טוב וממושמע ולא טען נגד חיי-הצבא הקשים כאשר הגיע הביתה לחופשות קצרות. לכל מי שהתעניין ושאלו על המצב בתעלה, היה עונה באופטימיות ובביטחון. לפי המלצות מפקדיו אמור היה לצאת לקורס קצינים - ואמנם היו לו הסגולות הדרושות להיות מפקד טוב מכל הבחינות והיו לו סיכויים טובים להמשיך ולעלות בסולם הדרגות בזכות מעלותיו. הוא תכנן ללמוד חקלאות אחרי שחרורו, אלא שלא זכה לכך. ביום ג' באב תשכ"ט (18.7.1969), יום לפני שחרורו מהשירות הסדיר, נפל בהפגזת האויב באזור תעלת סואץ. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
מפקד-יחידתו כתב להוריו במכתב-תנחומים, בשמו ובשם חייליו: "הייתי מפקדו של בנכם ולמדתי להכירו ולהוקירו. עבדתי אתו בתנאים מתנאים שונים ובכולם הוכיח את עצמו. כנותו, יושרו, דאגתו לזולת ומעל לכל - חיוכו התמידי שבו את לבנו. מפקד מסור היה הן לפקודיו והן למפקדיו ועל כן העריכוהו כולם. הוא ידע להיות תקיף ולעתים אף קשוח, אך העדיף להיות רך ונוח ומקובל על כולם - - מפקד מתוך הכרה ומשמעת עצמית היה, היודע להעריך מעל לכל אותם דברים קטנים שמקורם בקטנוניות, היודע לרדת לעומקן של בעיות ולהבין לנפש פקודיו. כשבועיים אחר לכתו היה עליו לצאת לקורס-קצינים, בו הייתה הצלחתו מובטחת מראש בגלל תכונותיו. אך לא לסכם את דרכו באתי משום שקשה לסכם דרך שעדיין לא הסתיימה, משום שלמרות שחזקי הלך - מקומו אינו נפקד אצלנו. בקרבנו הוא חי וממלא מקום בלתי-נשכח בחוויותינו היפות והמסעירות ביותר. ושוב לא לסכם באתי אלא להשתתף בסבלכם ובצערכם - - -".
טוראי
דויד מזון ז"ל
בן משה ומזל. נולד ביום כ"ב בשבט תש"י(9.2.1950) בתל-אביב. את ראשית חינוכו קיבל בבית-הספר היסודי אשר ברמת-החייל ואחרי שסיים את לימודיו בו למד בגימנסיה הריאלית שבתל-אביב (במגמה האלקטרונית). הוא אהב מאד את משחק הכדורגל ונימנה עם נבחרת-הנוער של "מכבי" תל-אביב. פעיל היה בחיי הספורט ושיחק בכדורגל בקבוצת "אגד". בשנת 1968 השתתף בתחרויות- הגמר ביום-הספורט של האגודה וזכה במדלייה ובתעודת-הערכה. מטבעו היה טוב-לב וחבריו היו קרובים לו וחיבבו אותו. גויס לצה"ל בפברואר1968 והוצב לחיל-השריון. עם התגייסותו לצה"ל נקשר קשר אמיץ לצבא. תפקיד השירות היה הכל בשבילו. הוא רצה להתקדם ולהצליח ולעשות הכל על הצד הטוב ביותר מתוך נאמנות, שקדנות וצייתנות. את ביתו אהב ולבני-משפחתו היה קרוב עד כדי כך שלא היה יוצא מביתו לבלות ואהב לשבת בחיק-המשפחה. עניו וצנוע היה ונעים-הליכות. ביום ב' באייר תשכ"ט(20.4.1969) נפל באיזור-התעלה והוא עוד נמצא בשירות-החובה שלו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקדו כתב עליו להוריו במכתב-תנחומיו כדברים אלה: ,כמפקדו היכרתיו תקופה ממושכת למדי, תקופה בה הלך והתגבש, הלך והיה לטנקיסט מעולה. חבר ורע היה לאנשי יחידתו כולה. בזמנים קשים לפלוגה כולה, או לחיילים המתאמנים, היה בנכם חבר וידיד, שידע לעודד אותם בהלצה או בהטיית כתף לעזרה בכל המקרה של קושי. מותו כחייל ברכבו המשוריין, השירות עמו על גדות התעלה, הוא סיום טרגי של תקופת-חיים קצרה של נער ישראלי".
רב טוראי
יחיאל ("יחי") מיסק ז"ל
בן שלום ונחמה. נולד ביום י"ד בתמוז תש"ד(5.7.1944) בתל-אביב. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי ברמת-החייל. עבד כמכונאי למכבשים. גויס לצה"ל ביולי 1962 ואחרי שסיים את שירותו הסדיר יצא למילואים פעמיים. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ל' במרחשון תשכ"ז(13.11.1966) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. הניח אשה.
סמל
שמריהו נחמד ז"ל
בן משה ומרים. נולד ביום י"א באב תש"י(25.7.1950) בתל-אביב. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר 'רמת החייל' שבל-אביב, והמשיך בבית-הספר התיכון-מקצועי 'שחם מקורות' שבחולון. הוא התמחה במקצוע החשמלאות. לפני גיוסו התקבל לעבודה במקצועו. כחשמלאי, בחברת 'פויכטואנגר'. שמריהו היה איש-משפחה ביסודו. בגיל צעיר נשא לאישה את רחל, ונולדו להם שני בנים תאומים. על-אף גילו הצעיר היתה בו, בשמריה, מידה רבה של אחריות ובגרות נפשית. הוא עבד קשה כחשמלאי בחברת 'ויסוצקי' ובעבודות פרטיות כדי להקים בית למשפחתו הצעירה. הוא היה אב אוהב ובעל מסור.
בראשית מאי 1968 גויס לצה"ל והוצב בחיל-השריון בו שירת בתפקיד של נגד-אפסנאי. שבע-שנים - גם במסגרת שירות-החובה וגם בשירות-המילואים - שירת שמריהו באותה יחידה, הגיע לדרגת סמל וזכה להערכת מפקדיו. לדבריהם היה "נגד אפסנאי מעולה, מסור, אחראי, ממושמע, בעל-מקצוע טוב, אהוב על חבריו ועל מפקדיו. ממיטב החיילים שביחידה".
ביום י"ט בחשון תשל"ט (19.11.1978) נסע שמריה יחד עם אשתו רחל באוטובוס - הוא היה בדרכו לבסיס כדי למלא את חובת שירות-המילואים, והאישה נסעה בדרכה לביתם לאחר טיול שערכו השניים. ליד מצפה-יריחו התפוצץ מטען-חבלה שהונח בין חפצי הנוסעים - ושמריהו נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, שני בנים, הורים ושני אחים.
במכתב-תנחומים לאשתו כתב שר-הביטחון דאז, עזר וייצמן: "בשם ראש-הממשלה, ממשלת-ישראל ובשמי הרשו נא לי להשתתף בכל-לב באבלכם - שלך, של בנימין ושל משה - בהילקח מכם שמריהו ז"ל. סמל שמריהו נחמד נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בעת פגיעת מחבלים באוטובוס במצפה-יריחו. באותה תקרית היית לידו, ואף נפגעת בגופך. סמל שמריהו ז"ל היה חייל מצויין, מסור ואחראי ואהוב על כל מי שהכירו".
ומפקדו כתב: "שמריהו נפל במלחמת-קודש מול אויב שפל, שאינו מבחין בין גברים, נשים וטף. שמריהו היה ממיטב החיילים, איש מסור, אחראי, בעל-מקצוע מעולה ומקובל על חבריו. ובמסירותו הרבה לחבריו מיהר לחזור ליחידה, ובדרכו זו נפל, וממנה לא שב. זכרו יישמר בלבנו לעד".
רב טוראי
ששון ("ששי") סיגאווי ז"ל
בן צבי ושושנה. נולד ביום כ"ג בכסלו תשי"ט(5.12.1958) בתל-אביב. סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר הממלכתי שברמת-החייל ואחר-כך המשיך וסיים שנת-לימודים אחת בבית-הספר התיכון 'עירוני י"ד' שבתל-אביב. לאחר-מכן למד כשנה מסגרות בבית-הספר 'מוסינזון' שברמתיים ועוד כשישה חודשים למד בבית-הספר 'שלוה' שבתל-אביב.
הוא היה נער עליז ומלא-מרץ. מעולם לא ישב במנוחה ללא מעש. תמיד היה תוסס ופעיל, ונהנה לבדר ולהצחיק את חבריו. היה חבר בתנועת-הנוער 'מחנות העולים' ואת רוב זמנו הקדיש לתנועה. עסק בבניית מגרש למשחק הכדורסל ובארגון פעולות במסגרת התנועה. כשהיה בכיתה ח' יצא לקורס-מ"כים ובסיומו חזר להדריך בתנועה שהיה חניך בה. חניכיו אהבו אותו מאוד. הוא אהב מאוד לקרוא ובעיקר קרא ספרים שעסקו בעלילות-גבורה ובפעולות של צנחנים וקומנדו.
ששון גויס לצה"ל במאי 1976 והתנדב לשרת ביחידת-צנחנים בחיל-הרגלים. היה חייל מעולה ובעל כושר מצוין. במהלך הטירונות הארוכה והמסעות המפרכים לא נשבר ולא התייאש; נהפוך הוא - ברגעי-משבר ידע להתעלות ולעודד את חבריו ולהמשיך באימונים. הוא היה מנהיג אמיתי ביחידתו ונהג לישב חיכוכים וסכסוכים בין חבריו. הפסיקה שלו לגבי עניינים שנויים במחלוקת התקבלה אצל כולם ללא-ערעור. יושר ואי משוא פנים הנחו אותו בכל אשר עשה. הוא שימש פה למחלקה כולה. כאשר סבר כי נעשה עול לאחד החיילים, היה נלחם ללא-לאות עד שתוקן המעוות. כשחברו לקה פעם בכויות-קור בעת שירותם בחרמון והמפקד סירב להזעיק רופא, דאג ששון להביא רופא שיבדוק את החייל. הוא היה עוזר לכל-אדם בכל-עניין. במסעות היה נושא את האלונקה גם לאחר שתורו עבר ולא היה מעביר אותה לבא אחריו, אם לא היה בטוח שזה מסוגל לעמוד במאמץ. לא בכדי יצא לו שם של חייל לדוגמה ולמופת ביחידתו.
ביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נפל ששון בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן. באסון זה נהרגו 54 חיילים. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבא שבקרית שאול. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אני מקוה שבזכות בנכם ואחיו הצנחנים לא נדע עוד מלחמה. חיילי הגדוד, חבריו ומפקדיו ימשיכו ללכת בדרך שהוא הורה לנו, דרך ההתנדבות, האומץ וההקרבה, כדי לבצר את ביטחון העם והמדינה..."
סמל ראשון
חגי עוזרי ז"ל
בן נעמי ומשה, נולד ביום י"א באייר תשי"ז(12.5.1957) במושב גאולים. חגי התחנך בבית-הספר הדתי "אלשייך", שבמעוז אביב. את לימודיו התיכוניים הוא עשה בבית-הספר "תורה ומלאכה" בתל-אביב, וסיים אותו בהצלחה, לשביעות רצון הוריו ומוריו. הוא היה חניך בתנועת "בני עקיבא", אהב בני אדם והיה קשוב לרגשותיהם ולצורכיהם.
בשירותו הצבאי ראה חגי שליחות. הוא התמסר לתפקידו, וטובת המדינה לנגד עיניו. בצה"ל הוא היה מופקד על ציוד רב. בתפקיד זה הייתה אחריות רבה מוטלת עליו, ואף סיכונים היו כרוכים במקצועו. אבל חגי מעולם לא ראה באחריות זו עול, שלא יוכל לעמוד בו. מפקדיו שמחו, כשנענה לבקשתם לשירות קבע ולתרום לצה"ל את הידע ואת הניסיון שכבר צבר.
באחת החופשות שב חגי הביתה, וידו מפויחת. משנשאל מה אירע לו, הוא ביטל את העניין. אחר-כך התברר, שחומר נפץ התפוצץ בקירבתו ורק בנס ניצל.
חגי נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ד באלול תש"ם (26.8.1980), והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול.
סמל
דן פוגל ז"ל
דן, בן אהובה ומשה, נולד ביום ז' בתמוז תש"ט(4.7.1949) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי ברמת החייל ואחרי-כן סיים שתי שנות לימודים בבית-ספר מקצועי ביפו במגמה של סנדלרות. דני, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו, היה איש עמל ועבודה מנעוריו. בן חמש-עשרה שנה בלבד היה כשיצא לעבודה, כדי לעזור בפרנסת הבית הדל. אחרי שנה נפרדו הוריו ועול פרנסת הבית הוטל כולו על שכמו. את כל משכורתו הזעומה כחניך היה מביא הביתה לאימו, שנותרה לבדה. פיצוי מה על חייו הקשים מצא דני בתנועת "הצופים", שבה היה פעיל. הוא השתדל לא להחמיץ שום טיול, מחנה עבודה, או פעולה מפעולות תנועת "הצופים". בזכות אופיו החברותי, אהבת הבריות שלו, כנותו ויושרו, התחבב על חברים ועל מדריכים. באותה תקופה נשלח לקורס מדריכים, שבסיומו הוסמך כמדריך. כך הפך קן הצופים לבית חם, מבין ועוזר לגבי דני. את רוב זמנו הפנוי בילה בפעולות הקן. הוא היה מאושר מכל דבר חדש שנגלה לו, מן הכוחות שמצא בתוך עצמו ומיכולתו להדריך, לחנך וללמד אנשים אחרים. בתנועת "הצופים", הגיעו לידי מיצוי כל הכישרונות שהיו חבויים בו. קשרי הידידות שיצר באותה תקופה, נשתמרו במשך שנים רבות, לאחר שעזב את הקן, ואפילו לאחר שנשא אישה והקים משפחה. חבריו מאותה התקופה זוכרים את הימים ההם כפרק זמן יפה להפליא, שדני עמד במרכזו.
דן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967, מיד לאחר תום מלחמת ששת הימים. הוא היה מלא התלהבות לקראת החוויה החדשה וביקש להתנדב לחיל הצנחנים. אבל דאגתו הרבה לבית ומצבה הכלכלי הקשה של אמו כפו עליו לבקש תנאי שירות שיאפשרו לו להמשיך בעבודתו, כדי לעזור בפרנסת אמו. לאחר הטירונות ולאחר שסיים קורס מקצועי, הוצב לבסיס חיל הספקה, בתפקיד עובד מטבח. תפקידו זה אפשר לו לקבל אישור מיוחד לעבודה אזרחית במשך השירות בצה"ל. הוא היה גאה מאוד על היותו חייל בצה"ל, אהב מאוד את המדים ושקד שעות על צחצוח ושיפור הופעתו. גם בצבא, כמו בתנועת הצופים, התחבב במהירות על העובדים אתו ועל הממונים עליו. בזכות אופיו השקט והנוח, קל היה לו להתערות ביחידתו ולהתחבב על אנשיה.
לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, נשא דן לאישה את שמחה, גננת צעירה שהכיר לקראת תום שירותו ועבר לגור עמה בראשון לציון. הוא המשיך לעבוד בצבא כאזרח עובד צה"ל, בתפקיד מסגר-חרט. אט-אט ובמאמצים משותפים של שני בני הזוג, החל דני משפר את מעונו כדי לעשות ממנו בית נעים וחם, שאליו השתוקק תמיד. הוא הצליח לחסוך סכום כסף לקניית מקלט טלוויזיה ואף רכש מערכת סטראופונית, כדי להנעים את שעות הפנאי בבית. משנולד בנו בכורו שרון, הפך דני לאבא נפלא. מרגע שחזר מעבודתו ועד להשכבת הבן במיטתו בערב, השתעשע אתו, יצא אתו לטיולים בסביבה והרבה לשחק עמו. הולדת הבן הפכה אותו מצעיר שובב וקונדס לאדם בוגר, אחראי ומיושב בדעתו. הוא נרשם בתוכניות דיור לזוגות צעירים והחל לחסוך בהתמדה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה דני במוצב "אורקל" שעל גדות תעלת סואץ, במסגרת שירות מילואים, שהחל כשבועיים לפני פרוץ הקרבות. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) היה דני בזחל"ם עם הכוח שנסוג מן המוצב בלחץ האויב. במהלך הנסיגה נתקל הכוח במארב של חיילים מצרים ומאז נעלמו עקבותיו. תחילה הוכרז דני כנעדר, וכעבור זמן נרשם כנעלם. לימים נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ושני אחים.
אמו תרמה ספרים לזכרו.
רב סרן
אלחנן קרח ז"ל
אלחנן, בן אהובה וחיים, נולד ביום ז' באדר תש"ב (24.2.1942) בתל-אביב. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "הר נבו" בתל-אביב, ואחרי כן למד בבית-הספר התיכון-חקלאי "הכפר הירוק" ובפקולטה לחקלאות של הטכניון בחיפה. אלחנן היה תלמיד טוב, קרא הרבה והצטיין במלאכות-יד שונות. הוא אהב ריקודי-עם, וכן אהב לכתוב. הרבה מרגשותיו, חוויותיו והתרשמויותיו העלה על הכתב במכתבים הרבים שכתב. הוא היה חבר בתנועה המאוחדת ויצא עם חבריו לגרעין לקיבוץ ראש הנקרה. השנים שלמד בבית-הספר התיכון החקלאי "הכפר הירוק" היו מהשנים המאושרות בחייו. זמן רב אחרי-כן נהג לספר על "הכפר הירוק" בהנאה רבה. הוא היה קשור לחקלאות ולעבודת האדמה ולכן בחר ללמוד במגמה להנדסת מים ולחקלאות בטכניון בחיפה, ועבד כמהנדס-מים במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי.
אלחנן גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1960 ושירת בחיל התותחנים ובשריון. הוא עבר קורס קציני תותחנים, קורס מפקדי סוללות וקורס צניחה ושירת בתפקידים שונים בחיל התותחנים, לרבות קצין-סוללה וקצין עמדת תותחים.
במלחמת ששת הימים היה קצין ארטילריה באוגדתו של האלוף אברהם יפה והתקדם עם הגדוד שהגיע עד תעלת סואץ. אחרי כן שירת תקופות ארוכות ביחידות קרביות במסגרת שירותו במילואים ולחם במלחמת ההתשה. הוא היה חייל, קצין, מפקד ומדריך מעולה. חייליו העריכו את כושר הפיקוד שלו, את סמכותו ואת הידע המקצועי שלו בתחומי הארטילריה והשריון. הוא דרש הרבה מפקודיו, אך הם ידעו תמיד כי הוא דרש מעצמו יותר משדרש מהם. תמיד הקפיד על שלמות בביצוע, על דיוק ויסודיות ודבקות במשימות שהוטלו עליו או שנטל על עצמו. תשומת לב מיוחדת הקדיש אלחנן לחיילים שנפצעו בקרב, באימונים או בתאונות ביחידתו, ולא נח ולא שקט עד שווידא שהם זוכים לטיפול הטוב ביותר. אלחנן היה קשור מאוד למשפחתו. הוא אהב לטפל בבית ולטפחו, לתכנן ולבנות במו-ידיו רהיטים ואבזרים לבית, ולטפל בבנו הקטן. בבית מצא מרגוע ופנאי לטיפוח תחביביו: צילום ופיתוח תמונות. כמו כן הרבה בטיולים בכל רחבי הארץ. במלחמת יום-הכיפורים היה אלחנן מפקד סוללת תותחים שלחמה ברמת הגולן. ביום החמישי למלחמה הוטל עליו תפקיד חדש -קצין קישור ארטילרי לגדוד טנקים, שפרץ את קווי ההגנה של הסורים והסתער לתוך שטח סוריה. בתפקיד זה שירת אלחנן בקו הראשון, בכיוון אש הסוללה שלו ובכך סייע לגדוד הטנקים. בקרב הפריצה לתוך שטח סוריה ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו, כי אלחנן היה מעמודי התווך של הגדוד, חביב על חבריו ועל פקודיו, הצטיין בחריצות ובחוש אחריות, היה בעל חוש הומור ורוח חברית. מפקד, מדריך, אב דואג, ההולך ראשון ונותן דוגמה אישית.
רעייתו, דליה קרח, כתבה ספר בשם "סיפור על אור ועל חושך", שהוא סיפור יחסיה עם בעלה. בספר כלולים מכתבים רבים, שכתב אלחנן לרעייתו בשנות היכרותם וחייהם המשותפים.
סמל ראשון
אסף רוטנברג ז"ל
בן אילה ויהודה. נולד ביום כ"ה באלול תשל"ו(20.9.1976) בתל אביב. אח לגיא ושירי. אמו, אילה לבית פנחס, בת להורים יוצאי תימן שעלו לארץ בשנות העשרים, ואביו, יהודה, בן להורים יוצאי פולין, שעלו אף הם לארץ בסוף שנות העשרים. כך שילדיהם היו מעין תערובת, פרי קיבוץ הגלויות הישראלי. אסף היה בן זקונים להוריו, אחיו גיא ושירי היו בוגרים ממנו בעשר ובשתים עשרה שנים. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשיכון דן בתל אביב, שם סיים את בית-הספר היסודי "ישגב" והמשיך בבית-הספר התיכון עירוני י"ד. כבר מגיל צעיר נמשך אסף למכונות ולתחום האלקטרוניקה, ולאחר שנתיים בבית-ספר עיוני, בחר להמשיך את לימודיו בבית- הספר התיכון המקצועי "מכס פיין", במגמת מכונות. מכוניות ואופנועים ריתקו אותו במיוחד, וכשרק אפשר החוק להוציא רשיון נהיגה בגיל שש עשרה, מיד עשה אסף רשיון לאופנוע. אמו, אילה, קנתה לו אופנוע, בו התחרה במסלולי שטח קשים. לאחר שנה, הוציא אסף רשיון לנהיגה ברכב וקיבל מהוריו מכונית, בה המשיך בתחביבו - נהיגת שטח.
אסף היה מוקף בחברים, אותם ידע להעריך ולכבד ומהם קיבל יחס דומה. אהוב היה על חבריו ועל כל דיירי הרחוב בו התגורר. חבריו מספרים שידע למצות את החיים עד תום, שאב הנאה מכל רגע, וניצל כל הזדמנות לחוות חוויה נוספת, לחוש ריגוש חדש - דיסקוטקים, פאבים, טיולים לאילת. אסף היה זה שהעביר את המידע בין החברים על מסיבות נבחרות, על מקומות בילוי חדשים. בנעוריו, טס אסף לטיולים באירופה ובארצות הברית עם בני משפחתו, וליוון טס לטיול עם חבריו.
לגיוסו ציפה אסף בקוצר רוח וידע בבירור שישרת כחייל קרבי ביחידה מובחרת. כבר חודשיים לפני הגיוס פתח באימונים ורץ על שפת הים כשהוא נושא על גבו ילקוט מלא חול, על מנת להעלות את כושרו הגופני. במרץ 1995התגייס אסף לצה"ל, לחטיבת הנח"ל, במסגרתה התנדב לפלחה"ן, שהיא יחידה מובחרת בחטיבה. את שירותו, לאורך כל המסלול, ביצע בדבקות ובהתמדה. במסגרת היחידה נשלח לקורס צלפים ולקורס מ"כים, ואת שניהם סיים בהצטיינות. אסף היה מוכר בחטיבת הנח"ל כלוחם נועז ומקצועי, שאחריו הלכו בבטחה לוחמים אחרים. כלוחם, השתתף במבצעים שונים בלבנון. הוא היה מיועד לקורס קצינים, אך סירב לעזוב את הצוות, אתו החל את המסלול הצבאי ואת חבריו, אליהם חש קרבה כה רבה.
סיפר ד"ר יריב יובב, רופא ששירת עם אסף, על המפגש עמו: "לאסף התוודעתי בפעם הראשונה בתוך לבנון, במוצב 'דלעת'. עליתי לשם במסגרת תפקידי הצבאי כרופא, להצטרף אל היחידה שלהם, פלוגת הנדסה קרבית של הנח"ל, לקראת המבצע הראשון שלהם הדורש ליווי של רופא. לא הכרתי איש מהם, אך מיד כאשר נכנסתי לחדר הקטן והצפוף, שגודלו לא יותר מאשר חדר אמבטיה משפחתי, שאכלס כ-15 לוחמים בשיטת המיטה החמה, הדבר הראשון ששבה את לבי היה החיוך, החיוך של אסף, אותו חיוך שליווה אותי בכל השבוע הקרוב, השבוע היחיד שהכרתי אותו. בכל אותו שבוע, שכלל גם את ההכנות למבצע וגם את המבצע עצמו, הייתי צמוד לאסף. נגזר עלינו להיות בחוליה היותר אחורית, המהווה את כוח ההרתעה. בכל ההכנות והתרגולים שלי, שהיו חדשים לי לחלוטין, הייתי צמוד לאסף, שהיה מדריך, מסביר, מושיט יד ואפילו קצת נוזף כשצריך. במבצע עצמו שכבנו יחד, רגל אל רגל, במשך לילה שלם, כאשר הגשם העז שניתך עלינו לא מפסיק לשנייה. ... בדרך חזרה למוצב, כאשר אנו כבדים מהגשם, הבוץ והמשקל הרב שנשאנו עלינו, עייפים ורועדים מקור, שוב אסף עוזר, מושיט יד ודוחף, ושוב עם החיוך הנצחי".
במהלך השירות הצבאי התחזק באסף הצורך לנצל כל רגע, ובסופי השבוע הוא היה כמו במעין מירוץ להספיק כמה שיותר. כאשר שב ביום ראשון לצבא, השווה עם חבריו מי עשה מה, היכן ועם מי.
בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אסף, בעת שחזר מחופשה למוצב "דלעת" שבגזרה המזרחית. בן עשרים שנה וחמישה חודשים היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. אסף נטמן בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אחריו הורים, אח, אחות וחברים, הזוכרים את דמותו המלווה אותם כל שנייה מחייהם ומתגעגעים אליו לעד.
סמל
גד (גדי) רייכמן ז"ל
גד (גדי), בן גרדה ואלפרד, נולד ביום י"ב באב תשי"א (14.8.1951) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי בשכון דן בתל-אביב ואחר-כך למד שנתיים מכונאות רכב בבית-הספר המקצועי "עמל" שבעיר. הוא החל לעבוד בשעות הבוקר ובערב למד בבית-הספר האקסטרני "אנקורי" כדי להתכונן לבחינות המוקדמות. כשהיה גדי בן שלוש חלה בשיתוק ילדים ואחרי שנה לקה בדלקת קרום המוח. בכוח רצונו העז הצליח להתגבר על מגבלות הגוף ולהיות שווה בין שווים. הוא היה נער עירני וחברותי ואהב מאוד לבלות ולחיות את חיי הרגע, יחד עם זאת ידע להיות אחראי ורציני בשעת הצורך ואת עבודתו עשה במסירות רבה. הוא התיידד בקלות עם אנשים, היה נכון תמיד לעזור להם וחבריו הרבים אהבוהו מאוד.
גד גויס לצה"ל במחצית מאי 1969 והוצב לחיל השריון, לאחר שהצליח להעלים מקצין הגיוס את קורות מחלותיו. לאחר הטירונות ולאחר שסיים קורס למקצועות הטנק שובץ ביחידת טנקים כטען-קשר. עם יחידה זו עשה בסיני בתקופת מלחמת ההתשה ואחר-כך בגולן. הוא נטל חלק פעיל במספר פעולות נועזות וזכה לציון לשבח מטעם אלוף פיקוד הצפון על חלקו באחת הפעולות באזור הר-דב, וכן הוענק לו "אות השירות המבצעי". לקראת סוף תקופת שירותו החמיר מצב בריאותו והוא הועבר ליחידת שירותים.
בשנת 1972 השתחרר גדי מהשירות הסדיר בצה"ל והוצב ביחידת מילואים של הג"א. אחרי-כן התחיל לעבוד במוסך כמכונאי וכטרקטוריסט, עשה את עבודתו בחריצות ובנאמנות וזכה מיד להערכת מעבידיו וחבריו לעבודה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, התייצב עם מכוניתו באחת מיחידות השריון בצפון והציע את עזרתו. התנדבותו נדחתה אך הוא לא ויתר, נסע אחר הכוחות הלוחמים וניסה לסייע ככל האפשר. לאחר שהיחידה סבלה אבדות קשות הותר לו להצטרף לכוחות שלחמו בסורים והוא לחם באומץ לב ובחירוף נפש. בקרב שהתחולל ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) באזור יהודיה נפגע הטנק שלו. גדי חילץ את מפקד הטנק הפצוע, רץ להביא חומרי חבישה ואז נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
לאחר סבל של ארבע שנים שם אביו קץ לחייו בבית-הקברות הצבאי, בקרבת קבר בנו.
סמל
עמיחי שבדרון ז"ל
עמיחי (עמי), בן זהבה ונתן, נולד ביום י"ג בשבט תש"ח (23.1.1948) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי בשיכון דן ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי "עמל", במגמה למכונאות. את חיבתו הגדולה לעיסוק במכונות ובמנגנונים ירש מאביו, ומנעוריו הצטיין ביכולת טכנית ובידיעות רבות בתחום המכניקה. הוא היה זריז בעבודתו וכל שהיה קשור בענייני רכב משך את לבו. את הלימודים בבית-הספר שילב עם עבודה מעשית במוסך "דן", והעובדים שם חיבבוהו מאוד והתפעלו מחריצותו ומדייקנותו. מעולם לא ישב בטל, תמיד חיפש משהו לעסוק בו, והיו לו "ידי זהב" וכושר אלתור.
עמיחי גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1966 והוצב לחיל החימוש. לאחר הטירונות השתלם בקורס לנהגים, ובזכות ידיעותיו הרבות בתחום המכונאות הוצב ביחידת הפיתוח של החיל. בתעודת השחרור שנתנה לו כאשר השתחרר מן השירות הסדיר, כתבו מפקדיו: "עמיחי הוא בעל מקצוע מעולה. הוא ביצע את כל המוטל עליו במסירות רבה, לשביעות רצון הממונים עליו".
לאחר שחזר לחיים האזרחיים היה נקרא לתקופות של שירות מילואים וגם השתתף במלחמה בשנת 1967. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". לאחר השחרור החל לעבוד במפעלי רפא"ל כמכונאי במערך הניסויים. הממונים עליו שיבחוהו רבות על כשרונו המקצועי ועל הישגיו הרבים. בשל מזגו הנוח וטוב לבו היה אהוד על כל חבריו לעבודה. עמיחי היה אדם חברותי מאוד, קל להתיידד ונעים הליכות. בהומור הדק שלו ידע לשמח ולהשרות מצב-רוח טוב. מטבעו היה גלוי-לב, דובר אמת וישר מאוד. מאז ומתמיד היה בן נאמן ומסור להוריו, רחש להם כבוד ודאג לשלומם ולרווחתם. בשנת 1972 נשא לאישה את חברתו רונית לבית בכר ובראשית יולי 1973 נולד בנם, שחר. במלחמת יום-הכיפורים לחם עמי בקרבות רבים נגד המצרים בחזית סיני. ביום15.10.1973 נתקלה יחידתו במארב של קומנדו מצרי, ליד מוצב החוף שבגזרה הצפונית, מול פורט-פואד. בקרב פנים-אל-פנים שהתפתח שם נפצע עמיחי בראשו. למחרת, ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול, השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "היו בעמיחי אומץ לב, גבורה עילאית והקרבה. הוא היה מסור וחרוץ, בעל ידע וכשרון לא-רגיל במקצועו. היה לו כוח הסתגלות לכל מצב".
משפחתו תרמה לזכרו חדר תרבות ומתקן לקירור משקאות באחד ממפעלי רפא"ל, וכן הקימה לוח זיכרון בבית-הכנסת "סיני" ברמת-גן, מקום שם עלה לתורה בהגיעו למצוות; בביטאון רפא"ל ובספר שהוצא לאור במקום מגוריו ברמת-השרון, נתפרסמו דברים לזכרו; שמו חרות על האנדרטה לזכר הנופלים מבני רמת-השרון.
סמל ראשון
יואב פכטהולד ז"ל
בן גבריאלה וישראל. נולד ביום י"א בחשוון תשל"ב (30.10.1971) בתל אביב. למד בבית-הספר היסודי 'ישגב' והמשיך לימודיו בבית-הספר התיכון העירוני י"ד בתל אביב במגמה הריאלית. הלימודים עלו בידו ללא מאמץ, דבר שהותיר לו פנאי לבילויים חברתיים, לפיתוח תחביביו האישיים וכן להצעת תמיכה, עידוד והתייחסות לכל הפונים אליו. כמי שגדל בבית מבוסס, ניתן היה אולי לצפות כי מדובר בנער מפונק ובלתי מתחשב, אולם היפוכו של דבר היה נכון. ליואב היתה מודעות מפותחת לצרכיו ולמכאוביו של הזולת והיה נכון לסייע לאלה שהעריך כי הם זקוקים לכך. אפשר שמראות העולם, על כל צדדיו, היפה והמכוער שבו, שנגלו לפניו מגיל צעיר, בביקוריו הרבים ברחבי הארץ ובחו"ל בחברת הוריו, הגבירו מודעות זו.
נוסף לפעילותו הרבה בתחום החברתי, מצא זמן להשתתף בחוגי קליעה ב'הפועל' ובגדנ"ע, לעסוק בסקי, להרבות בקריאה ולהרחיב את אופקיו בלימודי צילום. יואב היה בעל מודעות חברתית עמוקה לזולת, אהבת אדם וחוש צדק מפותח, דבר שהופגן בעמידתו לצד הנפגעים מעוולות. עיקר זמנו הפנוי הוקדש לחברים, למכרים ולבני המשפחה. את אהבת האדם והסביבה היטיב לבטא בצילומיו, שחלקם מופיעים בחוברת הזיכרון שפורסמה לאחר נפילתו. לקראת גיוסו לצה"ל שיפר, כמו רבים אחרים, את כושרו הגופני כדי להתאים עצמו לדרישות הצבא.
יואב גויס לצה"ל בשלהי פברואר 1990 והוצב לשרת בחיל השריון. כבר מראשית שירותו הצבאי, מצאה גישתו החיובית והתומכת כר נרחב לפעולה, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהכרויותיו החדשות. כאשר חש כי מי מחבריו או מאלה שהיו עימו נפגע, מהתנהגות או מגישה לא-נאותה, יצא חוצץ נגד העוולה. מאידך-גיסא, הוא הטיל על עצמו מרות, קיבל בהבנה ובחיוך את שהוטל עליו והשתדל לבצע את שנדרש על הצד הטוב ביותר. במהלך שירותו למד להכיר ולאהוב את הטנק. הוא עבר קורס מפקדי טנקים ובסיומו הוצב לשרת כמדריך בבסיס הדרכה. כששב ליחידתו, הסתבר כי כל הפלוגות המבצעיות מלאות ולפיכך הוצב לתפקיד מטה בחטיבה. יואב, שחיפש את קרבת האדם ותחושת הפלדה, חש שהוא אינו מגיע למימוש עצמי בתפקיד זה. כך מצא עצמו ביחידת ניסויי טנקים. "כאן", כך היה אומר, "אני עושה את שאפשר על-מנת שלדור הבא של שריונאים יהיה הטנק הטוב ביותר, לא רק כדי לנצח אלא גם כדי לחזור הביתה בשלום". מפקדיו העידו עליו, שהיה חייל מצטיין. בניסויים שאף לדיוק והקפיד בביצוע, לשם פיתוח טנקים שיספקו את מירב הבטיחות לחיילים.
שלושה חודשים לפני שחרורו, ביום ז' בכסלו תשנ"ג (2.12.1992), נפל בעת מילוי תפקידו כאשר טנק ה'מרכבה', שעליו פיקד בתהליך ניסוי, התהפך עליו. יואב הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים ואחות - איריס.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יואב אהב את עבודתו... הראה אכפתיות, מסירות וחברות. ידע לשמוח וליהנות, היה בעל חוש הומור מיוחד, שבאמצעותו הקטין וגימד כל קושי והיה בעל חוש ביקורת ואף פעם לא התבייש לבקר ולהתריע. היה הרוח החיה באתר הניסויים". מפקדו הישיר כתב שיואב ידע להעניק מעצמו, שימש כחונך ומדריך לחיילי המדור הצעירים ודאג לאלה שחשו בודדים ולחיילים השרויים במצוקה. כתבות אודות אישיותו, פועלו ונסיבות נפילתו הופיעו בכל העיתונים היומיים ובשבועון 'במחנה' סמוך לנפילתו. זכרו הונצח בחוברת שהוציאה המשפחה בעזרת חברים ומפקדים. קצין חימוש ראשי כתב לזכרו בחוברת: "יואב היה חייל מצטיין, איש שטח מעולה, חייל גאה ובעל מסירות ודבקות במשימה". וקצין שריון ראשי הוסיף את הערכתו, בכותבו: "אתה נמנית על מיטב מפקדי הטנקים, שנבחרו לאחר ניסיון מבצעי לעסוק בחזית הטכנולוגיה... אהבת לנסות ולבחון כל שיפור... חתרת למיצוי מרבי של היכולת". הוריו מוסיפים להנציח את זכרו במתן מלגות לשוחרים, בסיוע בהקמת חדרי זיכרון ביחידות שבהן שירת, בבתי-הספר שבהם למד ובמועדוני הקליעה שבהם היה חבר.
מירה ריוה ז"ל
.מירה ועמנואל ריוה, תושבי תל אביב, נרצחו בפיגוע הירי ליד המוזיאון היהודי בבריסל. הם טיילו בבירה הבלגית במסגרת טיול פרטי. בת 45 בנופלה
הותירה אחריה שתי בנות.
חוה ואליעזר, שכנים של בני הזוג, סיפרו: "אנחנו פשוט בשוק. הנכדה שלנו מאוד אהבה אותם. הבנות שלהם מקסימות. אני לא מעכלת את זה, באמת שלא, זה נורא עצוב. שמעתי על זה אתמול בחדשות, אמרו 'אנשים בני 50'. חשבתי, 'טוב, עצוב', אבל לשמוע שזה הם, ממש עצוב".
חוה סיפרה כי לפני פחות משנה שבו בני הזוג ריוה לארץ אחרי שליחות של ארבע שנים בברלין. "לפני השליחות היינו בקשרים מאוד טובים", אמרה. "אחרי שהם חזרו, שמרנו על הפרטיות שלהם. אני יודעת שהיא הייתה כלכלנית והוא אולי היה במשרד הביטחון או בשב"כ. ראיתי אותם ביום רביעי, לא ידענו שהם נסעו לחו"ל בזה הם היו דיסקרטיים כנראה. הבנות מצטיינות, ילדות טובות מאוד. אני נורא דואגת להן".
בבית הספר התיכון עירוני י"ד שבו למדו הבנות, בכיתות ט' וי"א, קיבלו את הבשורה על מותם של בני בזוג בתדהמה. צוותים של פסיכולוגים הועמדו לרשות התלמידים, והלימודים הופסקו.
עמנואל ריוה ז"ל
מירה ועמנואל ריוה, תושבי תל אביב, נרצחו בפיגוע הירי ליד המוזיאון היהודי בבריסל. הם טיילו בבירה הבלגית במסגרת טיול פרטי. בן 54 בנופלו.
הותיר אחריו שתי בנות.
גוסיה פורת, קרובת משפחה של עמנואל ריוה, סיפרה על "משפחה מדהימה עם ערכיות, ערכים, אוהבי ארץ ישראל. הם תמיד באו לעזרתנו. הבנות חברות טובות של הבת שלי. נתגייס עכשיו כל המשפחה ונעשה כל מה שצריך. ברור שאנחנו לא יכולים להיות אבא ואמא, אבל לא נשכח מה עמנואל ומירה עשו בשבילנו, לא פספסו שום שמחה ושום עצב, תמיד היו בשבילנו".
שושי, שעובדת בסמוך, סיפרה: "היינו יושבים ומדברים, הם זוג למופת. לא שומעים אותם, איזה בעל ואיזה אישה, חבל על הזמן. כשהוא היה רואה אותי בחוץ, הוא היה מזמין אותי פנימה לשתות קפה. הם זוג מדהים, לא מאמינה שזה קרה. אני יודעת שהם נסעו לטיול לכמה ימים, ראיתי אותו שבוע שעבר ודיברנו. מה יש לומר לשתי בנות שנשארו לבד? אני מקווה שיעזרו להן".
בנותיהם של בני הזוג ריוה, איילת ושירה, כתבו בהלוויה דברים להוריהן שנרצחו. בן דודן קרא את הדברים שכתבו על ההורים שלא ישובו. "הורינו נסעו לחופשה לכבוד יום הנישואין ה-18 שלהם", כתבו איילת ושירה, בנות ה-15 וה-17. "לפני הנסיעה הם ביקשו שנעשה הרבה דברים יחד לאחר שיחזרו, אבל הם לא יחזרו אלינו. אנחנו יודעות שהם תמיד יהיו איתנו בלב ובנשמה וליבנו תמיד יישאר איתם. אנחנו אוהבות אותם מאוד ומתגעגעות. לא יכולנו לבקש הורים טובים מהם, עם לב טוב ובעיקר רוצים את הטוב ביותר בשבילנו".
רב טוראי
יחזקאל (חזי) גרוסמן ז"ל
יחזקאל (חזי), בן הלה ואריה, נולד ביום כ"א בטבת תש"י (10.1.1950) בכפר-סבא. הוא למד בבית-הספר היסודי "ניר עציון" בפתח-תקוה והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "ישורון" בפתח-תקוה. אחרי כן למד בפנימיה הצבאית של חיל החימוש. יחזקאל היה תלמיד טוב וחרוץ, שקדן וממושמע והיה אהוב על מוריו ועל חבריו. הוא היה חבר בתנועת "בני עקיבא" ונמנה עם ארגון הספורט "אליצור", שבשורותיו שיחק כדורסל, כדורעף וכדורגל. כן אהב מאוד את השחייה בים. הוא היה בעל קול נעים, נהג לעבור לפני התיבה בשבתות, ואהב לשיר ולרקוד. כתלמיד נמנה עם חניכי הגדנ"ע והשתלם בקורס מ"כים. הוא היה חברותי, קל להתיידד ונוח לבריות, והצטיין באורך רוח ובסבלנות. מטבעו היה אוהב-אדם, ותרן וסלחן ומוכן תמיד לעזור בעצה ובמעשה. מאחר שהיה טוב-לב ורחב-יד, עשה כל מה שעשה שלא על מנת לקבל פרס. הוא היה אדיב ומנומס, עדין נפש ונעים הליכות. חבריו זוכרים אותו כאדם אופטימי ועליז, בעל חוש הומור ואוהב להתלוצץ, אך עם זאת איש שיחה נעים, המדבר בהיגיון ובטעם. הוא היה אדם גלוי, ישר ובעל מצפון. נאה דורש ונאה מקיים. מעולם לא היסס לומר דברי ביקורת, אפילו היו קשים, שכן היה הגון ורגיש מאוד למעשה עוול. תמיד שאף לשלמות, והיה מלא מרץ וחיוניות. מטבעו אהב את הפשטות והיה שמח בחלקו. הצטיין ביזמה ובתבונת-כפיים ומילא כל מה שהוטל עליו בנאמנות ובאהבה. הוא היה בן תורה שגלומות בו אהבת ישראל ואהבת האדם, בן נאמן ומסור להוריו ואיש משפחה אוהב ודואג.
יחזקאל גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1967 והוצב לחיל החימוש. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס לחשמלאות של טנקים ושל תומ"תים. הוא היה חייל טוב ומסור לתפקידו, אהוב על חבריו ועל מפקדיו. בתקופת שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב מכתבים הביתה ולשמור על קשר רצוף עם המשפחה.
לאחר שחרורו משירות סדיר הוצב לאחת מיחידות המילואים של חיל החימוש. במלחמת יום הכיפורים לחם חזי בחזית סיני ועבר את מוראות קרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים. ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), השתתף בקרב כאיש חוליה-טכנית באחת הסוללות של חיל התותחנים במעברי המיתלה. בהפגזה ארטילרית שנחתה על הסוללה נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול, השאיר אחריו אישה ובן, אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יחזקאל היה חרוץ ומסור. תמיד היו לו רעיונות טובים והיו לו הרבה חברים טובים".
צביה כהן ז"ל
בת שרה ושלום. נולדה בתימן ב1953. עלתה ארצה בראשית שנות החמישים. נישאה לרפאל כהן שהיה קבלן בניין.
הם התגוררו ברמת החייל רחוב ק"ם. צביה עבדה במשך עשרים שנה כגננת בגן העירוני בהדר יוסף עד לפרישתה.
היא זכתה להערכת ההורים והילדים כאחד.
צביה הייתה מוקפת בהרבה חברות טובות שאהבו אותה מאוד. אמרו עליה שהיא אישה שכולה טוב.
ב1986 התאלמנה מבעלה.
ביום שני 24.7.1995 בשעה 8:30 בבוקר נהרגה בפיגוע התאבדות של מחבל שעלה לאוטובוס קו 20 שיצא מהשכונה
והיה בדרכו לשוק הכרמל.
צביה בת 62 במותה.
חבורתיה מספרות שיום קודם הכינה את הכיבוד לאזכרה של בעלה רפאל. אותו כיבוד הוגש בשבעה שלה.
